שיר, בת 12, מתקשה לדבר על השואה, אך יותר מכך – מתקשה לעכל את העובדה שהיא הדור האחרון שמישיר מבט אל הניצולים. ילדיה לא ישמעו על השואה מגוף ראשון
השואה זה דבר שלכולנו קשה לדבר עליו, בכל גיל. סבתא רבתא שלי מצד אבא הייתה בשואה, וכך גם סבתא רבתא מצד אמא. כשהייתי קטנה באתי לאמי ואמרתי לה: “איזה כיף לסבתא רבתא שלי שיש לה קעקוע”, ואמי אמרה לי שבכלל לא כיף לה! – שזה מספר על היד שהיא קיבלה במחנות ההשמדה ושהיא הייתה יכולה למות שם.
לא מזמן דיברנו על הנושא גם עם סבתא רבתא שלי מצד אמי. היא סיפרה לנו שכאשר הייתה בת 12, בדיוק בגילי, היא הייתה במחנה בפולין. היה חורף, והשלג הגיע לה עד הצוואר. היא נאלצה לצעוד בשלג, אבל היא נעצרה, רעדה כולה, פשוט קפאה במקום. הבטתי בה והרגשתי צער ועצב גדול. אינני יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, אבל מאז אני אפילו עוד יותר רגישה למצב הזה – השואה.
מהסיפורים של אמי ושל סבתי אני יודעת שסבתא רבתא שלי הייתה בהרבה מחנות, ושהיא חיפשה בהם את בני משפחתה. תחשבו רגע שכל מה ומי שהכרתם נעלם לכם פתאום. החברים והמשפחה כבר אינם לצדכם יותר, הם רחוקים או בכלל כבר לא בין החיים. כשנשמעה הצפירה הבוקר, כל אחד מאיתנו עמד דום וחשב על ששת מיליון האנשים שמתו. אני חשבתי על אותם ילדים ובני נוער שהחיים שלהם נקטעו בבת אחת ונאלצו להתמודד עם המצב המזעזע הזה.
אני לא שוכחת שאנחנו הדור האחרון לשואה, כלומר האחרונים שמכירים ניצולים – ועוד את אלו שהיו אז קטנים ביותר. קשה לי לחשוב שהילדים שלי לא ידעו מה זה שואה, לא ידעו איזו חזקה הייתה סבתא רבתא שלי, ושאני זו שאצטרך לספר להם את הסיפור שלה. זו נראית לי אחריות כבדה.
זה לא כמו היום: אנחנו הולכים לבית הספר, יושבים, לומדים על הנושא, חוזרים הביתה וכל היום חושבים איזו מסכנה הייתה סבתא רבתא כי אנחנו מכירים אותה. בדור הבא הם כבר לא יכירו אף אחד ששרד את זה, הם ילמדו על השואה בבית הספר, ילכו הביתה וישבו מול המחשב. אני רק מקווה שגם אם הם לא יכירו את ניצולי השואה באופן אישי, הם עדיין ידעו על הגיבורים ששרדו את הנורא מכול.
