דבורית נזכרת בניקיונות פסח בילדותה ומשווה לפסח 2012. מצאו את ההבדלים
קולות תרועה של פתיחת תריסים במשיכת חבל אחת,
שאון של בוקר: מילוי הקומקום במים לקפה, ארונות נפתחים ונסגרים, רעש של סירים.
ככה היה מתחיל הבוקר שלי בחופשת פסח, אי שם בשנות ה-80.
אם אמא הייתה מספיקה לצאת לעבודה בלי כל הרעש הזה –
הטלפון היה מצלצל בסביבות שמונה וחצי-תשע,
היא הייתה מודיעה לנו שהלילה הסתיים,
ורשימת המשימות היומית מונחת על השולחן במטבח.
NO דיאלוג, NO משא ומתן, ושום תפיסת הילד במרכז.
היינו מתפקדות במספרי ברזל, ומופקדות אחת אחת על משימות מקבילות.
זאת הייתה עבודת צוות משלימה לטובת היסטריית הפסח.
בוקר טוב 2012 לא דומה בכלום לעבר.
הם ישנים עד הצהרים. אני לא מעירה אותם, לא מצלצלת ולא פותחת רדיו בקול גדול.
הם יצאו בערב (כי חופש) והלכו לישון הרבה אחרי (“אמא, אל תדאגי”)
הוא יקום וילך לתגבורים, לקראת בגרויות הקיץ,
היא תתעורר לפי מוסכמות הבגרות החברתית שלה (“לא יקום נער ממיטתו לפני חצות היום”).
הפנטזיה שלי לצחות הבית לקראת פסח מתמקדת ב”מעל המקרר”
זו הרמה האולטימטיבית בעיני לניקיון לקראת החג.
אז “תעשי מעל המקרר, ובתוכו, ואת התנור, והארונות” השארתי לעוזרת.
בכלל אני לא מבינה למה חייבים לנקות את המנורות לפסח, ולא לפורים?
למה חייבים לצחצח את ארונות האמבטיה באפריל ולא בפברואר?
אם כל שבועיים מנקים ביסודיות פינה אחרת בבית,
לא צריך לעמוד על הברכיים מול בני נוער “בבקשה” שיעשו משהו כי אוטוטו ערב חג.
אספתי אותם בסופשבוע האחרון והחלטנו על שיטת “כל יום קצת”.
ככה הצלחתי להשחיל את כל הבית כמו חרוזים, על פני עשרה ימים.
כל אחד מנקה את החדר שלו: ארונות בגדים, כונניות, מגירות, קופסאות ג’אנק,
ואת החלל המשותף חילקנו לימים, תפקידים ואחראי.
NO MORE דרמה.
הכול בקטנה, בשקט, מתוך הבנה שחופש מיועד כדי להתפנן
ותפקידי כאמא לא לחרב את זה, אלא להשתלב עם זה.
ככה, כי שפיות קודמת לאפיקומן.
