“זוג ההורים שקוע כל אחד בשיחות אישיות בסלולרי שלו, הילד אוכל עוגה ובוהה בחלל…הם קמים ועוזבים מבלי שהחליפו מילה אחת עם הילד או זה עם זו למרות שביומנים שלהם הם בטח סימנו וי על שעת איכות משפחתית”. נירית תוהה: מה קורה למשפחה הישראלית?
אני יושבת בבית קפה ומסתכלת על זוג הורים וילד שמתיישבים מולי. בהתחלה אני מתפעלת מהעובדה שהם לקחו יום חופש, כך סתם באמצע השבוע והלכו לבית קפה עם הילד. אני אפילו קצת מקנאת ביכולת הזו שלהם להעניק לילד זמן איכות באמצע היום, ורק לילד אחד (לא שאני יודעת כמה ילדים יש להם). הם מתיישבים מולי, ומהר מאוד הקנאה שלי מתפוגגת. זוג ההורים שקוע כל אחד בשיחות אישיות בסלולרי שלו, הילד אוכל עוגה ובוהה בחלל. כל ניסיון שלו למשוך את תשומת ליבם זוכה מכל אחד מהם בתנועה יד שאומרת “חכה שנייה”. והוא מחכה. השיחות שלהם לא מסתיימות, וכשהקפה נגמר, והעוגה נאכלת עד תום, הם קמים ועוזבים. אני שמה לב שהם לא החליפו אפילו מילה אחת עם הילד או זה עם זו למרות שביומנים שלהם הם בטח סימנו וי על שעת איכות משפחתית.
אני חוזרת הביתה ומרגישה מוטרדת. מנסה לא להכניס את עצמי לסיפור הזה ולא מצליחה שלא לעשות מין בדק בית פרטי. אני שואלת את עצמי עד כמה אנחנו עסוקים בקריירות שלנו, עד כמה אנחנו מקשיבים לילדים שלנו? עד כמה אנחנו באמת שותפים למה שעובר עליהם ביום יום? וגם אם הם מספרים לנו דברים, עד כמה אנחנו באמת ערים לניואנסים הקטנים שלהם? המחשבות האלו גורמות לי לנוע באי נוחות. אני לא בטוחה שאני יכולה לענות עליהן בחיוב, לא בטוחה שאני יכולה להצהיר שאני חפה מפשע.
אני מחליטה לטפל בעניין בצורה משימתית. אני מודיעה לכל בני המשפחה שהיום יש ארוחת ערב רשמית. לא ארוחת ערב רגילה שבה אני מנסה לאסוף את כולם מהחדרים, וצועקת להם שהאוכל מוכן, מבקשת שוב ושוב שיבואו כבר, אלא ארוחה בטעם של פעם. כלומר, הארוחה תהיה בטעם הרגיל: חביתה, סלט וגבינות, אבל האווירה תהיה של פעם. אני מכריחה את כולם, וגם את עצמי, לסגור את הסלולרים, את האייפוד ואת המחשבים. אני מודיעה להם שמעכשיו ועד סוף הארוחה נשב ונשוחח זה עם זה ואפילו לטלפון של הבית לא נענה.
בהתחלה הילדים רוטנים. הילדה מסבירה שהיא באמצע התכתבות ממש חשובה בפייסבוק, ויש 40 ילדים מכותבים ולמה רק היא צריכה להפסיק עכשיו. הזאטוט מסביר לי, בשיא הרצינות, שהוא רואה כדורגל, ואז הוא מדבר לאט יותר כדי שאני אבין שזה לא שידור מוקלט אלא שידור חי ואין סיכוי שאחר כך הוא יוכל לראות את זה. אני מסבירה להם שהפעם שום דבר לא ישכנע אותי. אנחנו נאכל יחד והעולם החיצוני פשוט יחכה, או ימשיך בשלו בלעדיהם.
אנחנו יושבים יחד, וחוסר הסבלנות מורגש באוויר. כעת אני מבקשת מכל אחד מהם לספר כמה דברים משמעותיים שעברו עליו במשך היום. הילדה והזאטוט מנצלים את הבקשה כדי לריב ביניהם מי ידבר אחרון, וכשהריב הופך לבלתי נסבל אני מתחילה לדבר. אני מספרת על הדברים המעניינים שקרו לי באותו יום, ממה הכי נהניתי ומה לא אהבתי. לאחר מכן בעלי מדבר, ופתאום גם הפיצי הקטן ממלמל שהוא שיחק בגן עם דן, ושהוא רוצה לצפות ביובל המבולבל. כולנו צוחקים, והאווירה נעשית כיפית. הילדה מספרת לנו על מבחן חשוב שהיה לה, ועל משהו פחות נחמד שקרה עם חברה. הזאטוט מספר שהבקיע בהפסקה שישה גולים וכולם התלהבו. אנחנו ממשיכים לאכול ולשוחח, ואני נהנית מכל רגע. כשהפיצי מסיים לאכול הוא מיד קופץ מהכיסא, וזהו האות לכולם שהארוחה הסתיימה. בשיא המהירות כל אחד חוזר לעיסוקיו.
אני נותרת לבדי ליד השולחן, שומעת את הניידים מופעלים, הטלוויזיה רועשת ומוזיקה נשמעת מהחדר של הילדה. אני מרגישה שהיה כיף אבל הכול עבר מהר מדי. ואז אני מחייכת לעצמי – מחר בערב אני מכינה ארוחה של שלוש מנות: ראשונה, עיקרית וקינוח. נראה מי ישתחרר מהארוחה הזאת כל כך מהר.
לפוסט הקודם של נירית : לצפות בעספור עם הילדים
2 תגובות
נירית יקירה. את יודעת את אהבתי הגדולה אליך, את הערכים שאני מוקירה אצלך – הכנות, את החיפוש, את האומץ. בפוסט הזה שלך מצאתי את הנחישות, האורך רוח והביצוע מעבר להצהרות של כולנו – כמה נכון, כמה צריך. כמה חשוב…אבל, זה לא קורה! הצלחת ובגדול להכניס אותי אליכם לארוחת הערב המשפחתית ולהתרגש. בעצם מה היה כאן – סתם עוד ארוחת ערב, אך לא הפעם – מצאתם את האחווה, את הקשר לשתף באירועים הקטנים של כולנו, להציף אותם ובעיקר – ליהנות בחברותא. לטעמי זה הסוד הגדול: ליהנות יחד מדיבור, ממה שיש בנו, ממה שיש לנו לספר אחד לשני. ההנאה לא הייתה תלויה במקום אליו הלכתם, מאירוע שאורגן עבורכם, משחקן שבידר אתכם. ו..חכי עם מחר בערב, אל תתחילי להכין את ארוחת שלוש המנות…תני לחוויה לשהות עוד כמה ימים ואז. תחיה
עשית לי עצוב…