fbpx

אהבה ראשונה

אהבה ראשונה

“החיים שלי” על הקו. מתי בדיוק הילד שלי נהיה מאוהב?

הסלולרי שלו, שנשאר על השולחן במטבח, נובח שיר בראפ אמריקאי.
אני מציצה במסך כדי להודיע לו מי מתקשר, ומופתעת לראות: “החיים שלי”.
אני קוראת לו “נשמה שלי”, והוא קורא לה “החיים שלי”.
זו מישהי, בחורה אמיתית, שאינה בת משפחה. שאינה אני.
לבבות ורודים פורצים לו מהעיניים ומתפזרים בסלון,
בזמן שהוא לוקח את השיחה, מחויך כולו.

צוציק, מה קורה?
“די, נו, ידעתי שתחפרי לי על זה”, הוא מנסה להשתיק אותי.
מתי הוא גדל ככה? מתי הוא הפסיק לשנוא בנות? לא להיגעל?

אני נזכרת באיש שלי, בהתחלה שלנו. פעם, בתקופת האבן…
אני נזכרת איך התלחשנו בטלפון (הנייח, לא היה סלולרי),
נזכרת בפרפרים בבטן ובהתרגשות, בהמתנה לצלצול המיוחל,
במצב הרוח שלי – שהיה מותנה במשך השיחה וכמות המילים שזכיתי לשמוע…

והנה הגיע התור שלו, של בני.
אני לא בטוחה שיש לו בלב פרפרים, אולי יותר “סטנגה” או מדרכות – אבל זה דוהר שם בפנים.

אני מסתכלת על הכמעט גבר שלי. כמעט כולו שלי.
נהנית מהאהבה שלו, מהאושר וההנאה מהדברים הקטנים.
ומיד עוברת לפסים פרקטיים.
צריך לתכנן את “שיחת הגברים”.
האיש שלי טוען שאיתו אף אחד לא דיבר, ותוהה בהיסוס אם יש בכלל צורך שהוא ידבר עם הילד.
אני מכתיבה סיסמאות, קלישאות, מכריחה לשנן ולשלוף בסדר הגיוני – ושולחת אותו למשימה
בארץ האושר העילאי…

הוא חוזר אחרי שעתיים עם פרצוף נפול וממלמל.
איך היה? אני מתעניינת בדאגה,
נורא, הוא עונה לי. הוא הביס אותי 1:3 בסוני.

לפוסט הקודם של דבורית: הופ הופ טרללה

מה, כבר חבר?

דיאטת חורף – זה בדיוק הזמן!

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.