שרה משתפת את נכדתה בזיכרונות מן העבר שמעורר בה כנס לדינו
נכדתי היקרה. לפני כשבוע ביקשת שנשב יחד על עבודת “שורשים” שקיבלת בבית הספר. שאלת אותי שאלות שונות עלי, על אמך, וגם על הוריי – סבא רבא וסבתא רבתא שלך. עניתי על כל שאלה ושאלה, ואת כתבת דברים מפי. עכשיו, כשאני יושבת במקום שאני יושבת, נזכרתי לפתע בשאלון הזה, בשאלותייך, בתשובותיי, ואני מצרה על כך שלא השכלתי להנחיל לך חלק חשוב מהשורשים שלי ולהפוך אותם לשלך.
איפה את נמצאת, סבתא?
אני משתתפת בכנס ששמו “דיאס דה לצ’ה אי מייל”, שפירושו בלדינו “ימי חלב ודבש”. אני שרה עם אחותי שירי לדינו, ושתינו מתמוגגות מנוסטלגיה דביקה ומתקתקה שהשירים האלו משרים בנו. ואני – בתוך השמחה הגדולה והחמימות שפושטת בי למשמע קולותינו ולמראה חיוכינו המשתלבים זה בזה – נעצבת מעט אל לבי.
סבתא, מה זה לדינו?
את זוכרת שכתבת בעבודת השורשים שסבא רבא שלך נולד בעיר סלוניקי שביוון?
כן.
בסלוניקי חיו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד. הם דיברו ביניהם בשפה שהיא ספרדית מעורבת בעברית, שנקראת לדינו. הם לא רק דיברו בשפה הזו, אלא גם למדו ויצרו בה, סיפרו סיפורים ושרו שירים. בתקופת השואה, רבים מאנשי סלוניקי הושמדו ואלפים מעטים נותרו בחיים…
ובתוכם גם אבא שלך?
כן. אבא שלי וחבריו שרדו בשואה ועלו לארץ. הם המשיכו לדבר ביניהם בלדינו, כמו בבית ההורים, בכל פעם שהתאספו יחד, וגם התרפקו על הסיפורים והשירים שעליהם גדלו.
את הבנת לדינו כשהיית ילדה?
הייתי חייבת להבין. להבין את השיחות של המבוגרים. להבין כשמבקשים ממני להביא מאפרה לסיגריות או מטלית לשולחן. להבין את הסיפורים על ג’וחא ולצחוק עם כולם. וגם את השירים הבנתי. השירים הנהדרים שאבא שלי אהב לשיר גם לבד אבל במיוחד בחברותא. אחותי ואני היינו מצטרפות אל המזמרים ושרות יחד איתם בהנאה גדולה. לא תמיד הצלחנו להבין את כל המילים ששרנו, לעתים הבנו רק את חלקן, אבל השמחה והאחווה של השירה המשותפת הזו חלחלו עמוק עמוק בנפשותינו .
עכשיו, כששתינו יושבות בכנס הלדינו ומתרפקות על השירים והסיפורים מבית אבא ועל זיכרונות ילדותנו הרחוקה, ברגעים אלו, באמצע השמחה הגדולה, אני מצטערת על כך ש…
סבתא, איך זה שאף פעם לא סיפרת לי סיפור בלדינו? לא שרת לי שיר בלדינו?
לא יודעת, על זה בדיוק אני מצטערת.
ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים) .
6 תגובות
שרה, תכתבי עוד ועוד, זה מעניין ועושה טעם של עוד, ספרי לי סיפורים בלדינו!
מענין היה להוסיף כמה פתגמים או שירים כדי להמחיש את הטעם המתוק האבוד של פעם ואולי ליצור גשר אל דור שיכול להשכיל גם מחוכמת החיים והכוח שהיה להם ולא רק מספרי ההיסטוריה….
הי, כל כך הזדהתי עם “אני מצטערת ש…”…. גם אני “התעוררתי” קצת מאוחר.. פעם כשהיינו ילדים , כל כך רצינו למחוק את התרבויות הגלותיות, ולהצטרף (גם מהמילה צרוף, בצדי קמוצה) לצבר-הישראלי החדש שקם אחרי קום המדינה. וכנראה שבגיל שלנו (גיל הסבתאות הצעירה) מתגעגעים, ורוצים להכיר יותר טוב את השורשים, אבל לא תמיד יש מי לשאול.. וזה צובט.. יופי שאת מספרת לדורות הצעירים על מורשתך!
תהנו, ושתמשיכו לשיר ולצחוק בלדינו!
רחל
הלדינו כמוה היידיש ,שפות שבהן שוחחו היהודים, שתיהן מעוררות געגועים, הכל נעשה בעתו. הנכדים שואלים והסבים עונים. ואולי כדאי לסבים להיות היוזמים
ולא להמתין לשאלות , פשוט לספר, להרבות בסיפורים, הרי בני חלוף הננו. הסיפורים רוצים להיות מסופרים ובתוכם יחיו האנשים. גיבורי הסיפור שלנו, שיריהם, לשונם,
מנהגיהם, מועדיהם, תבשיליהם. אנחנו נספר לנכדים והם יספרו לבניהם וכך ניצור שרשרת זהב .ועלינו מוטלת האחריות. ואת שרה הקדמת בשעה אחת קודם
אחותי.כמה את מרגשת אותי בכל כתיבת הזיכרונות. מחזירה אותי לזיכרונות מבית ההורים, לערבי השירה ולכל הדברים השמורים בליבנו – הצפים ועולים בכנס .על כן כל כך חשוב שנמשיך. המשיכי לכתוב ולשתף את הדור הצעיר, כי כתיבתך תקרב אותם לתרבות הלדינו. נהניתי.
היי שרה,
הגם שנולדתי כאן, כל מה שהדיף ניחוח “גולה” היה מאוס עלי (בראש וברשונה יידיש). גולה מבחינתי היה מושג שהתאים למזרח אירופה בלבד. לאוזני, לנשמתי, כל מה שנשא צליל, ריח, אות בשפה ספרדית או נגזרותיה כמו הלדינו למשל, היה כמו חלום אקזוטי, מתוק, שעורר געגועים למשהו לא ידוע. זה נכון גם לעצם הרגע הזה (יש לזכור שבזמן גלות ספרד נפוצו יהודים גם למזרח אירופה, ולאותם יהודים יש זיקה מובהקת לתרבות הספרדית אפילו אם אינם יודעים שיש להם שורשים ספרדיים). ואחרי כל ההקדמה הזו… ספרי לה ולנו, שירי לה ולנו, דברי לה ולנו בלדינו, העיקר שתכתבי.