ההתאבדות של גלעד מעוררת בריקי זיכרונות קשים

גלעד פרידלנסקי, המוכר לנו מהריאליטי “שלוש”, הוא רק אחד מתוך עשרות צעירים שמחליטים לשים קץ לחייהם. את ריקי ברוך הפגיש המקרה המצער הזה עם חוויה אישית – סיפור התאבדותו של נער אהוב, בן לחברים קרובים, שאת שמו בחרה להעניק לבנה. וזה עוד לא הכול

מעטים הם מקרי ההתאבדות שמתפרסמים באמצעי התקשורת, בשל רגישות העניין. אותם אנשים, שעשויים להימצא בשלבים שונים בחיים (החל מגיל ההתבגרות ועד זיקנה), בוחרים לוותר על חייהם מסיבות שונות – שלא תמיד ידועות או מובנות לנו. התאבדותו של גלעד פרידלנסקי, החקלאי הצעיר שהשתתף לא מזמן בתוכנית הריאליטי “שלוש”, היכה את כולנו בתדהמה בתחילת השבוע האחרון.
העיסוק התקשורתי החריג והחיפוש אחר גורמי הדיכאון שהובילו למעשה הנורא עוררו בי, כמו בהורים נוספים, רגש של פחד ודאגה. הם עוררו בי את הצורך להביט מסביב ולשאול שוב עד כמה אנחנו באמת “מחוסנים” מפני המכה הבלתי צפויה הזו. גם התאבדות של אנשים מהמגזר החקלאי אינה זרה לי. בהיותי נערה התאבד במושב שבו גדלתי אביה של חברתי הטובה, לאחר שלא עמד בעול הכלכלי שנגרם לו מגניבות חוזרות של עדרי הכבשים שמהם התפרנס. התחושה שבלילה אחד נלקח-נגנב ממך כל העתיד הכלכלי שלך ושל ילדיך היא בלתי ניתנת לעיכול. כשהדבר חוזר על עצמו ברציפות פעם אחר פעם, זה קשה פי כמה.
אולם נקודת המפגש הקשה ביותר שלי עם סיפור התאבדותו של פרידלנסקי – ובכלל עם כל סיפור התאבדות – מלווה אותי כבר למעלה מ-24 שנים. והכאב צורב גם היום.

הקשר בין שם לגורל

בתחילת ההיריון שלי עם בני הצעיר דור (שם בדוי), חברינו הקרובים ביותר מצאו את בנם בן ה-17 – ילד מבריק, תלמיד מחונן, אהוד על חבריו פעיל חברתי וראש שבט בצופים – כשהוא ירוי במרתף “ארמון הקרח”, כפי שמכנה אמו את ביתם מאז המקרה. הוריו חוו מכה בלתי ניתנת לתיאור. רק בדיעבד התוודעו לאותן “כתובות על הקיר” שאולי ניתן היה לזהות מבעוד מועד. תחושות האשם הקשות שליוו אותם מאז האסון הובילו לגירושים של בני הזוג ולפירוק התא המשפחתי.
החיבור האישי שלי למקרה הטרגי הזה, אינו מרפה ממני מאז. שבעה חודשים לאחר האסון ילדתי את בני, ולאחר התלבטות עם בעלי החלטנו לקרוא לו בשמו של הנער ששם קץ לחייו. תהליך בחירת השם נבע מבחינתי מפשרה. אני ביקשתי עבורו שם אחר, אך הוא לא היה מקובל על בעלי – והוא הציע שנבקש את הסכמת החברים ונקרא לבננו דור. נאלצתי להסכים.
אלא שחלפו ימים רבים ועדיין אינני סולחת לעצמי על הבחירה. כבר בינקותו נקלע בני הרך להתנסויות וטלטלות בריאותיות חוזרות ונשנות: רצף דלקות ריאות, פרכוסים מחום עד אובדן הכרה בגיל שנתיים, תאונה בגן הילדים תוך אוזלת ידה של הגננת – כאשר הוקפצנו למקום לאחר שנדקר בקרנית עינו בזרד של ענף דק על ידי ילד שובב. התאונה המצערת הזו גררה סדרת ניתוחים, דלקות עיניים בלתי נרפאות, מצמוצי עיניים בלתי פוסקים וצלקת לאורך שנות הילדות. ואם לא די בכך, בגיל ההתבגרות נפל בננו  לתקופה קשה ומתסכלת של חרדות – על כך כבר סיפרתי מעט בבלוג הזה בעבר, ואולי פעם עוד ארחיב.

להתבונן היטב ב”קירות”

כאמא שראתה את בנה סובל לאורך השנים, איני יכולה להפסיק לשוב ולהרהר בקשר ובמזל הכרוכים בשמו של אותו נער יקר שנטל את חייו בידיו, ושבני נושא את שמו.
אודה ולא אכחיש. ניסיתי לא אחת למדר את הפחד הזה מתוכי, להאמין במזל המופלא שעלה בגורלו של בני המקסים ביום היוולדו. לראות את קסמו, את הצלחותיו, לראותו גדל לעצמאות ולחיים המושתתים על ערכים, לנתק את האובדן ההוא מתת המחשבה – ולהבין שייחודו של בני והתנסויות חייו אינם מציבים אותו במקום שמפניו אני חוששת כל העת. מידת הכאב והפחד לאבד אדם יקר היא עצומה, ולהיות חרדים לגורל ילדינו זה לעתים דבר בלתי נשלט.

הורים יקרים, מתבגרים וצעירים. החיים על פי היהדות הם ערך עליון, אף כי שגרת החיים רצופה באתגרים ובהתנסויות לא פשוטות. בכל גיל ובכל תקופה משתנים האתגרים. ועל אף שבני הכריז  בפניי לאחר ששרד את תקופת הסבל והחרדות כי חייו הם ערך עליון וכי אין קושי שעלול לגרום לו לחשוב לוותר עליהם, אני כל הזמן מקפידה לוודא שאין “כתובת” על הקיר – ומעל הכול, אם רק יכולתי הייתי מחליפה לו את השם.

לפוסט הקודם של ריקי: טקס התבגרות בשם “תאילנד”

דימוי גוף: “תראו איך גדל לי התחת”

הילד בן 30: כך מתנהלים נכון עם ילדים בוגרים בבית