fbpx

ילד של אמא? אולי רק קצת

ילד של אמא? אולי רק קצת

לימור סימון מנסה לזהות את הרגע המדויק שבו הפך בנה מילד רך בשנים לגבר צעיר. בתוך כך, היא מסתגלת מיום ליום אל “הדייר החדש” בביתה, שכל הזמן שואל “מה יש לאכול” ומבקש כסף, אבל גם מצליחה לזהות בו את הילד הרגיש של אמא. בגוף ראשון: על הקשר המיוחד בין אם לבנה המתבגר


אנחנו ברכב בדרך לאורתודנט. זמן איכות של אמא ובן. “מה עניינים?” אני שואלת את הראש ששקוע בנייד החכם. “בסדר”, הוא עונה כדי לצאת לידי חובה. “איך היה בבית הספר?”, אני מתעניינת. והוא בתגובה פולט אנחת מתבגרים טיפוסית ועונה שוב בחוסר רצון אופייני: “בסדר”.
אני נושמת עמוק, מביטה בפניו של בני. כן, זה הילד שהיה מחייך אלי מתוך הסלקל שהיה על המושב הזה ממש ומגרגר מאושר בכל פעם כשהייתי פונה אליו, שעיניו היו מבקשות שירים וסיפורים, שקולי היה גורם לו לחייך בהנאה ולא מנגן לו על המיתרים העדינים של העצבים. על מה אדבר איתו היום, אני שואלת את עצמי. מה עלי לעשות כדי לקבל ממנו תשובה קצת יותר מפורטת? כדי לקיים איתו שיחה של ממש? איך אוכל לגשת אליו מבלי שיכעס ויתרגז, מבלי שאתקל בנשימה קצובה, במבט רצחני, בטון תוקפני, או סתם “אוף, כמה את חופרת”?. באיזה שלב בדיוק זמן האיכות שלי עם בני הפך לסיר לחץ?

כשנתבקשתי לכתוב על חייה של אם לילד מתבגר, חייכתי לעצמי. מה פשוט מזה? אני הרי חיה את הדבר כל רגע ורגע. התיישבתי מול המחשב, אך הסמן השחור נשאר מרקד על המסך הלבן. בליל המילים והאירועים, בליל של תמונות מ-14 וחצי שנים משותפות שלנו צפו ועלו במוחי. הילד של היום והילד של אז. עזבתי את המסך, הסתובבתי בבית והתבוננתי בו מהצד. לפתע בחנתי אותו תחת ההגדרה של ילד מתבגר. פתאום נאלצתי להגיד לעצמי בקול רם וברור: “אני אמא לילד מתבגר!”. כן, הילד שלי כבר נער צעיר. החלטתי לכתוב לו מכתב.

זוכר שרצית אותי בסביבה?

ילד שלי, כפות רגליך האימתניות מציצות מהמיטה וחצי, שעליה אתה ישן באלכסון. אתה ישן עם פניך בתוך הכר, בדיוק כפי שנהגת לישון בינקותך, אלא שכעת אחת מכפות ידיך אוחזת בשלט. על פניך נסוכה שלווה. אתה חולם? על מה אתה חולם?
אני ניצבת בלב השטח הצבאי הסגור, כלומר החדר שלך. לעתים עולים ממנו ריחות של גופות רקובות במרתף נידח. לא להאמין שפעם ציירנו בו יחד את שבעת הגמדים. עכשיו יש בו רק שלושה דברים חשובים: המחשב, הכיסא למחשב והטלוויזיה. אני מכבה אותה, אתה מתהפך. “למה את סוגרת?”, שואל מתוך שינה, נשמע בדיוק כמו אביך. אני דורכת על מה שהיה פעם רצפה והפך לארון בגדים: ערמות של ג’ינסים, חולצות וגרביים. בבוקר אשמע שוב את קולך המתחלף מקטר: “אין לי מה ללבוש”, ואותי עונה לך שמרוב עצים לא רואים את היער – ומיד מכה על חטא, כי איך זה שברגע אחד אתה הופך אותי לאמא של עצמי. ואז אני עורמת לתוך שקית זבל שאריות של אוכל, אריזות של חטיפים ושקיות שוקו. “נו תעזבי את זה”, אתה אומר לי, ואני מקטרת שעם כל הלכלוך הזה אי אפשר לחיות. “זה החדר שלי”, אתה מכריז, ובתוך שנייה נזרקות לעבר חלל החדר אלפי מילים בדו-שיח של חרשים, בדציבלים איומים. כל אחד מאתנו כל כך רוצה להיות צודק…
הפוסטר של “Guns & Roses” מחייך אלי מעליך, הגיטרה החשמלית נחה על הקיר, ושקט גדול עוטף את הרעש שמסתובב אצלך בראש. אני יושבת בצד המיטה וחושבת מה יקרה אם אתכרבל איתך עכשיו תחת שמיכת הפוך כמו שהיינו עושים כשהיית קטן. “עוד סיפור אמא”, אני שומעת את קולך הילדותי רחוק כל כך, “תבטיחי לי שלא תעברי למיטה שלך אחרי שארדם”. חחח….כן, בטח, אפילו את עצמי אני מצחיקה. לאן הם נבלעו כל אותם ימים?

כך הפכת אותי לכספומט

מזה כשנה מסתובב בביתנו דייר חדש. הוא מתנשא לגובה של מטר ושמונים כמעט, הקול שלו דומה לנביחה צרודה במיוחד, 80 אחוז מהזמן הוא עסוק בפעולות הבאות: לפתוח ולסגור את דלת המקרר, להביט במראה ולספור פצעונים על הפנים. בתוך כך, אוצר המילים שלו הולך ומתכווץ מיום ליום. הוא לא הגיע פתאום, אבל הוא כן הגיע פתאום. כשראיתי שהילד המתבגר מתחיל להשתלט עליך ביקשתי ממנו לחכות קצת. עוד לא. אז הוא עוד לא חטף אותך, הוא נתן לך להיות עוד קצת ילד. עד שבוקר אחד הוא קבע עובדה: אני כאן, זהו, לא תוכלי להמשיך להתעלם ממני!
כן, זה אתה. את המקלחת אתה נועל, יש לך כל מיני עניינים ועיסוקים שממדרים אותי הצידה, פתאום נהיו לך חיים משל עצמך – שכוללים פיתוח שרירים ושפה לא ברורה. אתה מדבר ב”מורסים”: “כן”, “לא”, “אני רעב”, “בסדר”. החברים שלך נכנסים ויוצאים עם אותו מבט ואותה ציניות, ואתה רעב – כל כך רעב. “מה יש לאכול?”, “מה יש לנשנש?”, “אני צריך בשר!” כך בין רגע הפכתי להיות מהאמא הכל יכולה, זו שנשאה אליה מבטי הערצה, שרצת לעברה במהירות לשער הגן וקפצת הישר לזרועותיה בחיבוק חם ואוהב – לאויבת מספר אחת עלי האדמות, לספקית האוכל, הבגדים, נהגת המונית וגם…הכספומט.
רגע, מתחשק לי לנער את הדייר החדש שפרץ לביתנו, לנער אותו היטב ולהוציא מתוכו את הילד שבך. האם זה אפשרי? אני אולי נשמעת דרמתית, אבל במוזיקה שמתנגנת אצלנו בבית יש אותך – שרוצה לרקוד כאילו שאף אחד מסביב לא רואה, ויש אותי – שרואה ורוצה לתקן את הצעדים, לשמר את הריקוד הקלאסי. לפעמים נדמה לי שאני סוג של צ’רלי צ’פלין, שרוקדת בין הטיפות ומנסה שלא להירטב. לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת בלב הסערה שטופה כולי . “מה, את לא עברת את גיל ההתבגרות?”, זרקת לי לפני כמה ימים בשעת ויכוח. שתקתי, הסתכלתי בעיניים הגדולות האלה שלך, וראיתי את שלי מסתכלות על אמי ושואלות את אותה שאלה.

הילד שעדיין נשאר בך

מהיום שנולדת מקוננת בי השאלה מתי אנחנו שניים ומתי אנחנו אחד, איפה אתה מתחיל ונגמר ואיפה אני. היום אתה מלמד אותי שפה חדשה, שפה שדרכה אתה מגלה את עצמך. נכון, אתה הבן שלי, אי אפשר לטעות, יש לנו אותה זרת בכף הרגל, אותו חיוך ואותו צבע עיניים, אבל לפני הכול אתה אדם בפני עצמך.
הספינה כבר שטה בים, הרמנו עוגן, אני הקפטן, אתה הימאי – שלפעמים מתלמד ולפעמים מלמד. כשאתה מקיא אני מנגבת, כשאתה רוצה לקפוץ למים אני מציידת בחגורת הצלה, כשאתה  מרגיש שנגמר האוויר אני שם כדי להעניק בלון חמצן. אני רוצה שתדע, שהרעש הזה, הבחילות, חוסר החמצן הוא לא רק שלך. אנחנו שנינו לומדים מין שפה חדשה שכזו.
ועדיין לפעמים אני מצליחה לזהות בך את הילד הקטן שלי, זה שמתקשר בסוף כל יום לימודים ושואל: “אמא, את בבית?” (גם אם מיד אחר כך מגיעה השאלה: “אז מה יש לאכול?”). כן, אתה אותו ילד עם חוש הומור ציני שיכול לגלגל אותנו על הרצפה מרוב צחוק, שפתאום מרקד, שברגעים נדירים יושב ומספר לאחיו הצעירים סיפור, ולפעמים אפילו מוכן להצטרף לטיולים משפחתיים.
כבר ברור לי לחלוטין שלא תספר לי על הנשיקה הראשונה שלך, וגם לא על ההיא שתחסיר לך פעימה מהלב (אוי, כמה אני לא סובלת אותה). לא תספר לי למה אתה פתאום עצבני, ואיך זה שברגע אחד מצב הרוח שלך מתחלף. זה בגללה? זה בגללי? זה בגלל ההורמונים שמשתוללים בגוף? מילא אם היה לך מחזור חודשי, לפחות אז הייתי יודעת מה הסיבה.

דברים שלמדתי ממך

אני רוצה לספר לך, ילד שלי, על כמה דברים שאתה לימדת אותי. למשל, איך להפוך את הלימון ללימונדה. איך להתחבר לעולם שלך דרך המוזיקה שאתה אוהב, לאפשר לך להקשיב לה בקולי קולות ולעתים אף ליהנות ממנה בעצמי. כן, מוזיקה מזרחית זה כבר לא מילה גסה עבורי, גם לא רוק כבד. דרכך גיליתי גם את עולם סרטי הפעולה ותוכניות הריאליטי, רק כדי לבלות איתך עוד קצת, רק כדי למצוא סיבה לפתח שיחה, לשבת על המיטה שלך בזמן שאתה עם חברים בפייסבוק ולהקשיב לקולות הצחקוק ולתקתוק על המקלדת. רק להקשיב, בלי להגיד הרבה, לתת לך – ובעיקר לעצמי – את התחושה שאנחנו כאן יחד.

אומרים שאנחנו רק בתחילת הדרך, שיש לנו עוד כמה שנים של טריקות דלת ונהימות לא מרוצות לעבור. אז אני לוקחת נשימה עמוקה. אני עוברת איתך שוב את גיל ההתבגרות ולומדת את הדבר החשוב ביותר – לא לפחד. לא לפחד להגיד ולשאול את מה שמרגיש לי נכון בבטן. עם הזמן למדתי לתת לך להוציא החוצה את מה שאתה מרגיש, וכשהעיניים שלך פוגשות במבט שלי – שהוא כבר לא מבוהל ולא מפחד – משהו בהן נרגע. משהו בהם רוצה שאציב את הגבול, שאגיד מה צריך לעשות. אחרי הכול, בתוך החספוס הגברי שאותו אתה מתעקש להחצין נשאר בך הילד שלא יכול להירדם כועס, שלא יכול לשמוע שירים עצובים ושיודע לספר לי שהיה לו חלום רע.

אמא שלו לנצח, בכל גיל ובכל מצב!

הגענו לאורתודנט. הוא מכניס את הנייד החכם לכיס שלו, מסדר את השיער במראה של המכונית, מיישר את החולצה, בוחן עוד חצ’קון שיצא לו על האף.
“זה יכאב?”, הוא שואל כאילו בדרך אגב.
“מה אתה דואג?”, אני מחייכת. “אני כאן”.

הגיעה שעת הרישום לבתי הספר. כך תתמכו בילדיכם במעבר לחטיבת הביניים

משפטים שרצוי להימנע מהם בדיאלוג עם המתבגר והמתבגרת

דמי כיס למתבגרים שלנו – זה טוב או רע?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

  1. כל כך טוב לנו מחד וקשה לנו מאידך בנתיב הסלול
    אל עצמאותם ובגרותם…
    תודה על פוסט רגיש ומרגש.
    ריקי

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.