הבת שלה כבר בת 16. אישה קטנה. והפער ביניהן רק מדגיש לה את הקמטים שעל פניה, את אובדן הנעורים והזוהר. איפה הימים שבהם היא יצאה מהבית והרגישה יפה באמת? קוני פרנסיס (שם עט) כותבת על משבר גיל ה-40. בלוג חדש
זהו, אני בדרך לבית אבות. התחילה הספירה לאחור. איך אני יכולה להרגיש אחרת כשיש לי אישה בבית, שאני ילדתי אותה. והאישה הזו יותר דעתנית ממני. יש לה ביטחון עצמי, היא יודעת שהיא יפה, יש לה חבר שמעריץ אותה, היא קלילה, מצחיקה והיא מקבלת את החיים כמו אחת שיודעת שכל הטוב בעולם מגיע לה. ואני, מה אני? בת 40. קמטי הבעה, לאו דווקא קמטי צחוק, חזה שמושך למטה, הברכיים גם לא משהו והימים הטובים – כלומר הימים שבהם אני יוצאת מהבית ומרגישה יפה – הולכים ופוחתים מחודש לחודש.
אני מוכנה להישבע שאתמול היו לי גלי חום. הזעתי והזעתי בלי סיבה. כל יום אני מבחינה בשינוי אחר בגוף. אני כבר מפחדת לצחוק, וגם לבכות, כי לכל הבעה יש מחיר. אבל אני גם מפחדת להיות מרירה – זה הרי הכי גרוע לעור הפנים. ואני חייבת לעשות הרבה ספורט, כדי לא להחליד. כל כך הרבה חייבת שאני כבר לא נהנית משום דבר. רוב הזמן אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, עם עצמי. אני מרוּקנת ולא מצליחה למלא את עצמי. האם זה משבר גיל ה-40? ואיך צומחים ממנו? או לפחות איך יוצאים ממנו?
אני מסרבת להיכנס לתחרות. כי אם אני אעשה הגדלת חזה, אז אולי גם בוטוקס. ומה עם השפתיים, שנהיות דקות עם השנים, והניתוח החדש שכל החברות מדברות עליו – נו, זה של הצרת השפתיים התחתונות (לא בפָּנים, למטה!). למעלה מנפחים שפתיים, למטה מצרים. אפשר להשתגע!
אז מה נשאר? לפתח את הפנימיות. אבל איך אפשר, כשהלב שלי בוכה ומייבב על אובדן הנעורים, התמימות והזוהר? כשהנפש צמאה לתשומת לב ולהתפעלות?
החלטתי לשבת בשקט, לחכות עד יעבור זעם ולדאוג למשפחה, לפרנסה, כמו כל אמא יהודייה נוירוטית ומשעממת. אפילו מאהב זה ‘פאסה’, ולהחליף שוב בן זוג זה כבר אידיוטי – מי ייקח אותי אחרי שאני אתקלף מהפוש-אפ?
על צרות אחרות של אמהות למתבגרות
כל מה שצריך לעשות כדי שהילדים לא יעתיקו בבחינות
גם אם את אמא למתבגרת, את יכולה למצוא ג’ינס שיתלבש עלייך פרפקט!
