זה קורה כמעט לכל ההורים: אנו “מתעוררים” יום אחד לגודל המעמד ולא יודעים לומר לעצמנו אילו הורים אנו עומדים להיות. גם לי זה קרה: בגיל 26 הפכתי לאם. שמחה ובשלה לקראת הבאות, נרתמתי למשימה שהפכה אותנו למאושרים בזכות מה שנכנס לחיינו והפך אותנו למשפחה. “הורות היא הזמנה לצמיחה”, כותבת יעל עיני בספרה “האליכימיה של ההורות” (בהוצאת אוריון), הזמנה לגלות את ההורים שאנחנו.
עוד בטרם ישבתי לקרא בספר, לחזור ולשנן פרקים שהשאירו אותי בדילמות וחשבון נפש אישי, רציתי להבין למה בסופו של דבר נקרא כך הספר. כשפניתי לסופרת קבלתי את התשובה השלמה: “אלכימיה משמעותה הפיכת מתכות נמוכות לזהב”, הסבירה לי יעל, מטפלת רגשית, מובילת הורים ומשפחות לשינוי רגשי והתנהגותי בתא המשפחתי. “האלכימיה זה קסם שיוצר זהב, וכזו היא ההורות במיטבה. תהליך מובנה שקורה בו קסם. זה מה שאני עושה בקליניקה וזה מה שכתוב בספר”.
איש לא יחלוק על האמירה שהורות היא מערכת היחסים המחייבת ביותר שיש לנו. זוהי מערכת היחסים התובענית והתלותית ביותר שאנחנו חווים, במיוחד בשנותיה הראשונות, ולעתים זו היא שמגדירה אותנו יותר מכל מערכת אחרת. ההורות מגלמת בתוכה נושאים רבים בהם אהבה, קרבה, יחסים, חינוך והקניית ערכים, והיא מזמינה אותנו, ההורים, למסע של צמיחה אישית בו נוכל ללמוד על עצמנו דרך הילדים שלנו, באמצעותם נוכל לגלות מי אנחנו באמת תוך שאנו מתרחקים מהדרך בה גידלו אותנו, ומנתבים בדרך שלנו.
כל הורה מכיר את רגעי השמחה, הנחת והאהבה הגדולה שמלווים את גידול הילדים, לצד הקשיים המתגלים בכל גיל ובכל תקופה מינקותו ועד בחרותו של כל אחד מילדינו. בספר “האלכימיה של ההורות” מכנה יעל עיני את הקושי העולה כאפקט המראה: הטעם שהילד והמצב שהוא יוצר, משקפים לנו קושי שלנו עם עצמנו, קושי שמזמין שינוי.
גבולות מאהבה
בספר ישנם למעלה מעשרה פרקים הנוגעים בסוגיות מאתגרות יותר ופחות בשנות ההורות שלנו. הוא כולל בתוכו תרגילים לעבודה עצמית, מדיטציית ניקוי, שיחות עם הילדים, וניתוח סיטואציות מהקליניקה בנושאים כמו כעסים, רגשות אשם, אהבה רכושנית ואהבה ללא תנאי, כוחה של מילה, לראות, להקשיב, לאהוב- כל אלו נבחנים לעומק ומציעים תרגול עצמי בבית עם עצמנו ועם הילדים שלנו.
כשהגעתי לפרק העוסק בגבולות, עלו בי רגעים מאתגרים בתקופות הורות שונות שלא אחת הובילו אותי לסף התסכול. סוגיית “מתן גבולות” ולא “הצבת גבולות” כפי שמדייקת עיני, מזקקת את הפרשנות לכך שהיא פעולה שבאה מאהבה, שכן הענקת או נתינת דבר, כמו גם גבולות, מקורם באהבה. אנו מעניקים דבר למישהו אחר מתוך כבוד, מתוך אהבה והדדיות. ילדינו מבקשים ביטחון, חום, ודאות וזהות, מתן גבול מספק בדיוק את הדברים האלו. ממקומי ההורי התחברתי ואהבתי את דרך החשיבה וכמובן שגם את היישום. יקום ההורה הקורא שורות אלו ואינו מתקשה להתמודד עם ביטויי ההתנגדות של ילדו כאשר הוא אומר לו “לא!”.
אני זוכרת היטב את אותה שיחת טלפון בליל שישי בזמן שהותי הרחק מהבית, סועדת את אבי על מיטת חוליו, ובני, שהיה אז בגיל 11 לערך, מודיע לי שהוא יוצא לבלות עם חברים. כשאסרתי עליו לצאת (מתוך הפחדים, הריחוק וכל מה שליווה אותי באותן שעות בבית החולים), השיב לי הבן באופן בוטח וברור שהוא לא ישעה לגבול מהטעם הברור “שלא ספקתי לסירוב נימוק משכנע”. קרוב לוודאי שאם הייתי מיישמת את “תרגיל בדיקת הגבולות” כפי שמופיע בספר בעמוד 151, לא הייתי טועה בהענקת הגבול ספציפי באותו הערב, כי בסופו של דבר הוא יצא עם חברים, הם אלו שהלוו לו את הכסף ואני הבנתי שהגבול שהענקתי אולי אינו שלי.
כולנו אוהבים את ילדינו. אהבה ללא תנאי מאפשרת לנו לקבלם מבלי לרצות לשנותם ובה בעת מאפשרת לנו להסתייג ממעשים שעשו או שלא עשו. “האליכימיה של ההורות” הוא ספר הדרכה מעשי ורוחני, המעניק להורים כלים להתפתחות עצמית ושיפור הקשר עם הילדים. באמצעות כלים ודוגמאות מוחשיות, מקרבת איני את ההורה להבנה כי האתגרים שמציבים ילדינו לפנינו ניתנים לפתרון ואפילו בקלות יחסית. כשנבין שהקשיים שיש לנו עם הילדים הם הזמנה להתבוננות וחקירה עצמית, נרוויח בו זמנית את הילד ואת ההתפתחות האישית שלנו.
ביקורת משעשעת על הספר ה-12 בסדרה “יומנו של חנון”
ריקי ברוך היתה בהצגה “ילדה”, אותה כתבה וביימה תלמידת כיתה י”ב