חוק הפונדקאות, אשר לאחרונה הוציא לרחובות עשרות אלפי מתנגדים, פוגע גם בהומואים שנאבקים על זכותם להיות הורים וגם בנשים המעוניינות להעניק לאלו שלא יכולים את חוויית ההורות
“אין לי ספק שהרבה מאוד אנשים אשר מתנגדים לנושא הפונדקאות בארץ ושתמכו בחוק הפונדקאות חושבים בראש ובראשונה על הנשים הפונדקאיות הנאלצות, לדעתם, ‘למכור את גופן ונשמתן’ למען הישרדותן הכלכלית, ולמרבית האנשים אין את היכולת להבין את החוויה העוצמתית אשר למענה הרבה נשים פונדקאיות נרתמות לתהליך והיא היכולת להעניק לאנשים את מתנת ההורות, ללא הבדל של דת, גזע, מין, מגדר….”
“מתנת ההורות” – כך רואה זאת חנה (שם בדוי), אשר העניקה לפני חמש שנים את האפשרות הזו לזוג שנזקק לעזרת הפונדקאות, לאחר שהיא עצמה ילדה ומגדלת עם בן זוגה שני ילדים הנמצאים על סף גיל ההתבגרות, וכך היא מאמינה שהעולם כולו ובעיקר בארצנו, אמור להתייחס לנושא זה.
“עד שהפכתי לאמא, ועד שראיתי מה מתחולל בחייו של בן זוגי עם המעבר להורות, לא יכולתי לדמיין את האושר, את עוצמת האחריות, את תהליך ההתפתחות העצמית שאדם עובר אך ורק בזכות התפקיד החדש שהוא מקבל על עצמו – להיות הורה”, היא משתפת. “אין שום תהליך פסיכולוגי, אין שום גורו או איש דת אשר יוכל לעזור לנו לממש תהליכים נפשיים ורגשיים כל כך עוצמתיים בחיינו כמו שההורות מעניקה לנו, ולכן היה לי ברור, וכך גם לבעלי, שברגע שנוכל להעניק זאת לעוד אנשים שאינם יכולים ללדת בכוחות עצמם, נעשה זאת בתחושת שלמות והכרת תודה”.
הרבה אנשים שפגשתי לאורך שנות עבודתי עם קבוצות הורים, מתארים מסעות ארוכים ולא פשוטים, לקראת המטרה הכול כך חשובה – ההורות, זאת משום שההורות אינה מובנת מאליה.
הדרך להורות מתחילה לפעמים עוד אי שם, כילד/ה או נער/ה החולמים על המשפחה שתהיה להם, לעיתים כפנטזיה שמטרתה לשחזר את החוויה בתא המשפחתי שבו הם גדלו ולעיתים כפנטזיה שמציגה דווקא הוכחה שאפשר לעשות את זה אחרת. כך או כך, לרוב זה קורה עם החתירה הבלתי מודעת לתחושת המשמעות שיכולה להתקיים במסגרת המשפחתית, לתחושת הקבלה, ה’יחד’, השייכות והאהבה שאינה תלויה בדבר.
חוק הפונדקאות, אשר כמחאה נגדו יצאו עשרות אלפי אנשים לרחובות, מהווה למעשה עוד מכשול ענק עבור אחוז גבוה מאד של אנשים אשר מאז היותם ילדים חלמו על המשפחה שיבנו ותממש עבור עצמם ועבור ילדיהם את המקום המוגן, הבטוח, המעניק משמעות ותחושת ערך.
יוסי ודן (שמות בדויים) זוג הורים אשר זכו ללדת ילדים בעזרת נשים פונדקאיות בחו”ל, מדברים באופן גלוי וכואב: “האירוניה הגדולה היא שדווקא אנחנו, זוג גברים הומואים בוגרים, גדלנו עם תחושה של שונות, של חוסר שייכות לאורך שנים רבות כל כך, ועד שסוף סוף מצאנו קשר זוגי המעניק לנו הכרה ואהבה וריפוי של פצעי השונות, נתקלים שוב בסביבה מרחיקה, לא מכבדת ולא מקבלת אותנו ובוודאי לא תומכת בבחירות שלנו”.
השניים מדברים בפתיחות גם על התחושות של ילדיהם: “ילדינו גדלו תמיד עם הידיעה של ‘איך הגענו לעולם’. לכל ילד יצרנו וכתבנו את ספר לידתו וכבר כתינוקות הם זכו לשמוע ולראות את תמונות המסע שעברנו ביחד איתם למען לידתם והצטרפותם למשפחה. הבית שלנו היה תמיד בית פתוח ואף פעם לא מנענו מהם תשובות גלויות לשאלות שלהם. דווקא עכשיו עם חקיקת חוק הפונדקאות, הילד הבכור שלנו נתקל בשאלות מצד חבריו הנותנות לו לחוש אי נוחות. דווקא הוא שזכה להיוולד בעזרת אישה פונדקאית, וזכה לזוג הורים אוהב ומאושר כל כך, שזכה בתחושת הקבלה והביטחון בתוך משפחתו, מתחיל לחוות עכשיו חוסר קבלה ושונות מצד החברה בארצו שלו. למעשה, המדינה עוזרת לגדל דור נוסף של ילדים שעלולים לחוות עצמם לא שווים ולא שייכים”.
קשה להבין מה עומד מאחורי החלטות הבוחרים לתמוך בחוק אשר אינו מאפשר באופן שוויוני לאנשים לזכות במתנת ההורות, כפי שתיארה זאת חנה, ובוודאי קשה עוד יותר להבין כיצד מחוקקי החוקים בוחרים ליצור אצל ילדים כבר בשלב צעיר כל כך את חוויית חוסר הקבלה לשונות, כפי שתיארו זאת יוסי ודן.
אני מאמינה ורוצה לראות כל אחד ואחת מאתנו כחלק ממימוש של תהליך שיכיר בזכותו של כל אדם להפוך להורה, ולהאמין ביכולתן וברצונן של נשים לבחור להעניק זאת בתחושה של תרומה ונתינה לאחר.
הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים.
