הנער הלל צפרוני קרס מביא הפעם ביקורת על הספר המסקרן “דן שחור לבן”
דן שחור-לבן הוא ילד מבאר שבע. שם הוא נולד ושם הוא חי כל חייו. הוא גר עם אביו ד”ר וייס*, שמקבל הצעת מחקר בנושא כאבים מדוקטור בריטי נחשב ולכן שולח את דן לסבתא שלו נינה בתל אביב. נינה היא הזקנה הכי מגניבה בעולם: היא ניצולת שואה קשוחה שאוהבת לצחוק ולראות את הטוב שבחיים, אפילו אם היא מתלוננת הרבה. מהר מאוד דן פוגש את אביגיל, ילדה ג’ינג’ית חמודה בגיל שלו והם מתיידדים מהר. היא מוצאת חן בעיני דן מיד וכל מה שקורה לילד מאוהב בכיתה ז’ נכתב בסיפור – ונכתב טוב.
אם זה לא מספיק כדי לסקרן אתכם, “דן שחור לבן”, של הסופר גיא עד והוצאת כנרת זמורה-ביתן, הוא לא רק סיפור על אהבת הקיץ של ילד בכיתה ז’. יש בסיפור משהו מסתורי ומוזר מאוד: אתם מבינים, אימא של דן מתה כשהוא היה בן שבע אבל הוא עדיין מקבל ממנה מכתבים כל כמה חודשים. במכתבים היא כותבת שהיא ממשיכה לעקוב אחריו ולהיות אתו בכל צעד שהוא עושה. אבא של דן אוסר עליו לבקר בקבר של אימא שלו. אז או שזה סיפור אימה במסווה של רומן נעורים או דרמת CIA – בשני המקרים התחושה היא שחייבים לסיים את הספר.
אני בן 15 ומסיים בקרוב כיתה ט’, ולכן חשבתי שאולי אני מבוגר מדי בשביל הספר, אבל למרות ההרגשה הזאת קראתי את הסיפור מהר ובעניין כי רציתי לראות האם דן יצליח לצאת מהבלגן שנכנס אליו יחד עם אביגיל – ולא ייצא אידיוט מוחלט.
*וייס זה לבן ביידיש, שם המשפחה של אימא שלו זה שוורץ (שאומר שחור ביידיש) – על כן דן שוורץ-וייס או שחור-לבן.
