המטרה: לקנות בגדים לבן המתבגר. התוצאה: שעות שנעלמו מהחיים ושפיות שפרחה מחלון הקניון
כל החברות שלי שיש להן בנות, תמיד אומרות לי שאני צריכה להגיד שמזל שיש לי בנים, כי אני לא יודעת מה זה ללכת לקנות בגדים עם בנות. אבל השבוע הבנתי שבכל נושא המגדריות וקניית בגדים כבר לא רלוונטי – הילד עמד מול הארון, קיטר וילל שאין לו מה ללבוש. לא התווכחתי, לא אמרתי “מה זה כל החולצות האלה?” ולא נתתי דוגמה מהילדים הרעבים בקמבודיה שאין להם בגדים. במקום זה אמרתי: “יאללה, בוא נלך לקנות בגדים” – גם כי אני אימא טובה, אבל גם, ואולי בעיקר, כי שמחתי על ההזדמנות לזמן איכות עם ילד שעבר לגור בשבט הצופים ומדי פעם מגיח הביתה.
בנים ובגדים – כמה מסובך זה יכול להיות? חשבתי. הרי בטח מדובר בכמה חולצות, מכנסיים ואם ילך ממש טוב עוד זוג נעליים. היש אימא טובה ממני? ריח הקרואסון בקפה של אחרי כבר התיישב היטב באפי.
הלוקיישן הנבחר היה קניון גדול שבו ניתן למצוא, תחת קורת גג אחת, את שלל המותגים לטעמו של המתבגר. הוא ידע בדיוק באיזו חנות יש את מה שהוא צריך. כבר בחנייה החלטנו להתעלם מהעובדה שהקניון עמוס במתבגרים שדווקא היום גם הם גילו שאין להם מה ללבוש, והגיעו עם האימהות שלהם שחשבו, בדיוק כמוני, שהאירוע יסתיים בשבע דקות ואחר כך יהיה זמן איכות אימא ובן בבית קפה, בו נוכל לדבר על הדברים החשובים בחיים. אבל החיים, מסתבר מתחילים ונגמרים בארון הבגדים.
כל מה שביקשת
יש דברים שעוברים בגנים, כמו, למשל, הציפייה הזו שבכניסה לחנות יקפצו עלינו הבגדים הנכונים, בגזרה, במידה ובצבע המדויק. שרק נלך איתם לקופה ונשלם. אנחנו לא שייכים לזן שיודע לחפש, לחטט ולסלול את דרכו בשבילים מורכבים של אנשים. זה לא משהו שניתן לרכוש אותו, זה מולד. ובגלל האי מולד שלנו, עמדנו מול שלל המדפים והבגדים התלויים וחיכינו שיקרה הנס. הנס הגיע בדמות מוכרת חיננית ורכה בשנים, מלאת כוונות טובות לקבל בונוס על המכירה. הוא הסביר לה מה הוא מחפש (יש להם איזה קוד סתרים) ותוך שתי דקות היא חזרה בלוק של חנל’ה ושמלת השבת רק בלי הכתמים. “הנה, כל מה שביקשת כאן” וערימה של בגדים הונחה לפני הנסיך. שבע שניות ואנחנו בקפה, כבר הוצאתי את הארנק.
אלא שאז הוא הביט בערימה כמי שהוגשה לפניו מנה של שרצים בשלהי “הישדרות: הקניון הגדול”.
“נו, זה בסדר?” שאלתי, או יותר נכון אמרתי-קבעתי, מתעלמת מהעוויתות שתקפו את פניו. ואז זה התחיל: “זה ירוק מדי”, “זה כחול מדי”, “הצהוב צועק”, “יש לך בלי סמל?”, “יש כזאת עם כיתוב באמצע?”, “אני מעדיף שהכיס יהיה בצד הזה ולא בזה”, “הכובע גדול מדי”, “אין עם שרוך קצר?!”.
מי זה הילד הזה? תהיתי, ומה הוא עשה עם הילד המנומש והחמוד שקפץ מאושר על חולצה עם הדפס של ספיידרמן? רציתי לטלטל את כתפיו ולהחזיר אותו לגיל שבו המשמעות של הכיס הסתיימה בידיעה שהוא קיים.
נשמתי עמוק. סבלנות. זה הגיל. גם את היית שם פעם, שכחת?
ברור ששכחתי! מה שחשוב זה זמן האיכות אחרי הקנייה וזה שבכלל בגילו הוא מסכים להיראות בציבור עם אימא שלו. “אולי תמדוד?”, הצעתי בנחמדות אימהית כדי לקדם את האירוע. “למדוד?” שאל את עצמו, אותי ואת המוכרת שהרימה גבה לאות אישור, ונכנס למדוד. “מה את אומרת?” נעמד מולי בפוזת סימן שאלה, ואני החוויתי דעה מקצועית ואמיתית – של אימא שמתחילה לאבד את הסבלנות. הרי מי יגיד לו את האמת אם לא אימא שלו?!
אבל הוא לא הסתפק בדעתי המקצועית וצילם את עצמו במלבושו החדש, שלח לחברה, לחברים, לאחיו, עשה הצבעה וירטואלית, סיכם תוצאות וקיבל החלטה שזה לא יפה. מרגע זה ואילך כל פריט שנמדד קיבל תשואות של התלהבות מצידי, גם כשזה היה מזעזע. אני מוכנה לעמוד עם פונפונים של מעודדת ובגד גוף נוצץ, רק תקנה כבר! גרב. תחתונים. חוט. אבק. תקנה. משהו.
אני רוצה הביתה!
בחנות השמינית, כשניסינו למצוא מכנסי טרנינג פשוטים (ממתי הגומייה במותניים הפכה להיות כזו חשובה?) רציתי לצעוק. לשכב על המרצפות, לרקוע ברגליים ולבכות “הביתהההההה, אני רוצה הביתה עכשיו!”. הלך הקפה וגם הקרואסון. עברתי לשבת באגף האימהות, אלה שיושבות בצד עם התיק בין הברכיים ועל פניהן נסוך באי שלווה מבט חלול. מבט של “אבדה תקוותנו והיא לא בת שנות אלפיים”.
הייאוש לא נעשה יותר נוח, אבל בסוף זה קרה. נמצאה החולצה שגודל המשבצות בה תואם בדיוק את המקסימום שהוא מוכן לשים על עצמו. “ישששש!” קפצתי מאושר כמו אוהדת כדורגל וכמעט נישקתי את המוכרת, את בעל החנות ואת האימא שלידי שאמרה לי בקול מפרגן מהול בקנאה, “כיף לך”. חטפתי את החולצה ודהרתי לעבר הקופה. “סליחה”, רדפה אחרי המוכרת, “אבל אין את המידה שלו”.
הסתכלתי עליה והיא חייכה, חיוך עם פלטה וגומיות.
“זה בסדר”, נהמתי לעברה, “יום אחד הוא יגדל”.
באותו רגע הבנתי כמה חשובים המדים. אין על תלבושת אחידה. אין. ופעם הבאה שהוא יבקש, אני כבר אענה לו את המשפט הכי בטוח שיש: “יש לך מספיק בגדים בארון, לילדים בקמבודיה אין מה לאכול ואתה מדבר איתי על בגדים?”.
מתוך ספרה של לימור סימון “יומניקו” בהוצאת ניב
איך מחנכים את הבנים שלנו למיניות בריאה, מבלי להתבייש ומבלי לגמגם?
