הבן שלך מנהל מתקפה בוואטסאפ נגד ילדה מהכיתה? או אולי השחית את הרכב של השכן? עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און, והעובד הסוציאלי אורי גדס מסבירים – כל אחד מהזווית שלו – מי צריך לקחת את האחריות
עבריינות נוער יכולה להתבטא באופנים שונים. תופעת הליצנים המפחידים, למשל, שבמסגרתה בני נוער מתחפשים לליצנים ועלולים לגרום לפגיעות בגוף ובנפש – היא רק קצה הקרחון. כמעט בכל יום קטינים נתפסים בשלל מעשים בעלי אופי עברייני, ואף מוגדרים כעבירות פליליות של ממש, כדוגמת השחתת רכוש, התנהגות פסולה במקום ציבורי, שיכרות, אלימות, פגיעות על ידי קטינים הרוכבים על אופנים חשמליים וכמובן הפצת מידע פוגעני ודברי לשון הרע ברשתות החברתיות.
קטינים מתחת לגיל 12 שביצעו עבירה פלילית יטופלו על ידי רשויות הרווחה, אבל מגיל 12 ומעלה מוטלת על הילדים אחריות פלילית וניתן להתלונן נגדם במשטרה, ובין הגילאים 12-18 הם יעמדו לדין במגבלות שונות בהתאם לגילם. במקביל להליך הפלילי, יכול להתנהל גם הליך אזרחי – נזיקי. וכך, קטינים שגרמו נזק לאדם או לרכוש חושפים את הוריהם לתביעה נזקית מצד הנפגעים.
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין, וסעיף 15 לחוק קובע כי חובתם של ההורים בין היתר “לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו….” ועוד. כך, הורה יכול למצוא עצמו נתבע על ידי צד שלישי בגין הפרת חובותיו של ההורה כלפי הקטין, הפרה שבעקבותיה נגרם נזק לצד שלישי.
להורים יש תפקיד משמעותי בשמירה על הילדים ובחינוכם. ולכן אם יוכח שהם הפרו את חובתם להשגיח ולפקח במידה סבירה על מעשי ילדיהם, הם אחראים כלפי מי שניזוק על ידי ילדיהם. כך למשל, אמא שלא השגיחה כאשר בנה הפעוט התפרץ לכביש, גרם לתאונה ולנזק לרכוש – תישא באחריות לנזקים שנגרמו בשל רשלנותה.
למרות שבמשפט הישראלי להורים אין אחריות שילוחית אוטומטית למעשי ילדיהם רק מעצם קיומם של יחסי הורות, הרי כאשר מוכח שההורים עצמם התרשלו בהשגחה על ילדיהם ובפיקוח על התנהגותם – הם יישאו באחריות. כמובן, כל מקרה לנסיבותיו ובהתחשב בגיל הילד, הסכנה הנשקפת מהתנהגותו, עברו ועוד.
מי זה הורה סביר?
כדי לבחון האם ההורה נהג כהורה סביר, בתי המשפט יבחנו האם ההורה הקפיד לדעת מה ילדו עושה כאשר אינו במחיצתו, האם הזהיר אותו ופיקח עליו, האם רמת הפיקוח וההשגחה היתה מותאמת לילדים הספציפיים ולסיכונים באותן נסיבות ועוד.
באחד המקרים שנבחנו, למשל, נערים שהגיעו למסיבת יום הולדת של חברתם גרמו נזקים לרכב של השכן. הוריה של החוגגת לא היו בבית בעת המסיבה. בית המשפט קבע שהורה סביר לא היה צריך לאפשר התכנסות של בני עשרה בבית ללא השגחה, ועל כן ההורים התרשלו והם אחראים לתוצאות ההתכנסות – הנזק שנגרם לרכבו של השכן.
במקרה אחר נתבע הורה בגין נזק שגרם בנו לרכוש של הורי חברו. בית המשפט קבע כי מדובר בנער בן 17, ואין זה סביר שההורה יפקח על התנהגותו בכל השעות שלאחר תום הלימודים בבית הספר, כאשר מדובר בנער בעל התנהגות נורמאטיבית שלא הציג התנהגות בלתי חברתית קודם לכן, ודחה את התביעה.
באחד המקרים ילד ירה ברובה אוויר ופגע בעינה של ילדה אחרת. בית המשפט חייב את הורי הילד בן 14 וקבע שמידת הזהירות הסבירה מחייבת שהורים לא ימסרו חפץ מסוכן לידי הילד או שיפקחו כראוי על כך שהילד לא יזיק בחפץ שנמסר לו. הכל לפי מידת הסכנה שבחפץ, גיל הילד, תכונותיו ויתר נסיבות העניין.
תביעות נזיקין נגד הורים לקטינים בגין מעשים פוגעניים שעשו ילדיהם ברשתות החברתיות הפכו להיות שכיחות. כינויי גנאי, חשיפת והפצת תמונות אינטימיות, השפלות ודברי לשון הרע “מתורגמים” לתביעות נזיקין כלפי ההורים לילדים המפגעים. כך למשל, באחד המקרים זכו הורים לילדה שכונתה בכינויי גנאי בווטסאפ לפיצוי מאת ההורים של הקטינים שפגעו בה, אשר כשלו בפיקוח על ילדיהם. כך שכל מקרה נבחן לגופו, על פי המקרה, גיל הילד ואפילו מיזגו.
עורכי הדין ורד כהן ורענן בר – און, ממשרד בר – און, כהן, עורכי – דין, אשר מדורג כמשרד מוביל בישראל בעריכת דין
עם ההתבגרות באה האחריות
גיל ההתבגרות מתחיל היום כבר בכיתות ד-ה, כלומר כאשר הילדים חוגגים יום הולדת 9-10. לפתע הופכים הילדים, ממש כבמטה קסם, מרכים ותמימים למתבגרים צעירים ונמרצים. אמנם, ניתן לטעות במראה החיצוני שלהם, שכן לרובם עוד יש פלומה של ינקות ולא זיפים של זקן, או חצ’קונים של מתבגר. אבל, אל תתנו למראה התמים לבלבל אתכם- גיל ההתבגרות הצעיר, בשילוב של חברה ליבראלית, תרבות המסכים והיצע בלתי נגמר של חוויות ותרחישים, מביא את בני הנוער הצעירים אל קידמת הבמה בכל הקשור לשלל התנהגויות, שלעיתים ניתן לכנותם בלשון עתיקה “מעשי קונדס”, ולעיתים גובלת ההתנהגות בעבריינות לשמה.
כאשר מתייחסים להתנהגות עבריינית של ילדים צעירים, מתבגרים בראשית דרכם, ניתן להזכיר את השיימניג ברשתות חברתיות, את זריקת הנפצים במסדרון בית הספר בכדי לעורר בהלה, או ריסוס בגז מדמיע בכיתה ואפילו ירי על מורה ברובה אוויר, וכל זאת עוד בטרם יצאו הילדים משטח בית הספר. גם בשעות אחה”צ ובעיקר בשעות הערב והלילה בסופי שבוע ובחופשות בית ספר, מתגברות התנהגויות הסיכון ובצדן ההתנהגות העבריינית, כאשר נצפים בני נוער אשר משחיתים רכוש ציבורי, מקימים רעש בשעות המאוחרת של הלילה, או משתמשים בסמים. לצד כל אלה, מתגברות היום גם תופעות האלימות הקשה, עבירות המין, ובמקרים נדירים גם קטטות המוניות שיכולות להסתיים ברצח.
עורכי הדין ורד כהן ורענן בר – און היטיבו לתאר את ההיבטים הפליליים והמשפטיים של התנהגויות אלה, ואת האחריות ההורית הנלווית אליהם. בנוסף, ניתן לשאול מה היא מידת האחריות של המתבגרים הצעירים, כאשר הכוונה כאן לאחריות מוסרית וערכית בנוסף לאחריות הפלילית, והאם נעשה די בכדי שאחריות זו אכן תצמח בלבבותיהם ובנפשם של המתבגרים הצעירים?
מאיזה גיל מתחיל החינוך?
הורים ואנשי חינוך העוסקים בשאלות הנוגעות להתנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות, מדקלמים בדרך כלל את הכללים שכולם מסכימים עליהם: החינוך מתחיל מגיל אפס והחינוך מתחיל בבית. שתי האמירות הללו נכונות ביסודן, ואין עליהן חולק. אך לצערנו, הורים רבים ולעיתים גם אנשי חינוך מתעוררים מאוחר – ולעיתים אף מאוחר מדי – בכל הקשור לחינוך למניעת התנהגות עבריינית. אנו המבוגרים, ההורים ואנשי החינוך מתייחסים פעמים רבות להתנהגויות שהן גובלות בעבריינות, ואף בסיכון פיזי ונפשי כאחד, כאל מעשה קונדס תמים, כאילו היו הילדים התמימים חלק מהאגדה על מקס ומוריץ. יתר על כן, הורים רבים ואף אנשי חינוך נוטים לעיתים להביע זלזול במערכת אכיפת החוק ובחוקים עצמם. התוצאה אינה מאחרת לבוא, וזאת בדמות נערים צעירים (כמובן לא כולם!) המשמיעים בקולם כינויי גנאי כלפי שוטרים, זלזול בחוקים והתייחסות לחוק כהמלצה ותו לא.
“אבל הוא התחיל”, “מי הוא שיקלל את סבא שלי”, “אבל לא התכוונו שהמורה יחליק במדרגות”, “למה המדינה מתערבת לאנשים בחיים-מי שרוצה להשתמש בסמים זו זכותו” – אלו הם רק חלק מהביטויים המשקפים את הרוח הנושבת בין קירות בתי הספר, שם אני פוגש בני נוער כבר כמעט עשרים שנים. ומנגד, עומדים אנשי חינוך, מדריכי תנועות נוער, והורים (חלקם לפחות), אשר מבקשים לספר לבני הנוער על כך שמדינת ישראל היא מדינת חוק, שהחוקים (רובם לפחות) נועדו להגן על האזרחים ולשמור על הסדר, שהפרעה לסדר הציבורי היא הפרעה למרקם החיים בישראל, ושהקמת רעש בשתיים בלילה מתחת לחלון חדרו של תינוק רך בשנים היא מטרד לכל דבר. בדרך זו, מתיימרים אנשי החינוך ומובילים חברתיים להנחיל לבני הנוער ערכים של מוסר חברתי, של אכפתיות והדדיות, של שמירה על הצדק והנורמות. במילים אחרות, לנטוע במתבגרים הצעירים מידה מסוימת של אחריות כלפי האחר, אחריות שהיא מעבר למשפחה הקרובה או החברים בכיתה.
אמנם, רוב הילדים המתבגרים יספגו ערכים ונורמות בבית ובמערכת החינוך, אשר יתאימו במידה זו או אחרת למסגרות החברתיות בהן הם חיים. יתר על כן, ההתפתחות המוסרית של ילדים ומתבגרים צרובה כנראה גם בדי.אנ.איי האנושי, התרבותי שטבוע בכולנו. אבל אל לנו ההורים ואנשי החינוך לעמוד מנגד ולקוות שהחיים יעשו את שלהם, שהחברה תתמודד, שמציאות תהיה חזקה מכל נער מתבגר. חינוך לנורמות וערכים חברתיים, לאחריות והדדיות, לחיים הוגנים לצד החוק, לאכפתיות ולשמירה על הצדק, כל אלה חייבים להיות חלק בלתי נפרד ממערך הלימודים הן בביה”ס והן במסגרת המשפחתית. רק כך יוכלו הנערים הצעירים, הילדים המתבגרים, ללמוד ליהנות מגיל ההתבגרות על שלל החוויות שהוא מציע להם, מבלי שהם מפרים את החוק, פוגעים באחרים, ולעיתים אף עלולים לגרום לנזק בלתי הפיך. אין כאן שאיפה לחברה מושלמת, או ציפייה לבלתי ניתן להשגה, אבל לפחות לפיחות-מה ברצף האירועים הבלתי פוסק של בני נוער אשר לוקחים את החוק לידיים, או מפרים את הסדר החברתי חדשות לבקרים.
אורי גדס אילני הינו עובד סוציאלי, מרצה ומנחה קבוצות, עובד עם הורים, מתבגרים ואנשי מקצוע בתחום החינוך והמניעה, ואב לשלושה
אומרים שלגליזציה של הקנביס תפחית השימוש בו. האומנם?
