רבע מכלל בני הנוער שולחים או מקבלים מסרים מיניים, חלקם מופצים ברשת מבלי ידיעתם ואישורם וללא שליטה. האם בכל זאת אפשר למנוע את התופעה?
דר’ מיכל דולב כהן ודר’ צמרת ריקון הציגו לאחרונה את תוצאות מחקרן על תופעת הסקסטינג בקרב בני נוער. אני דווקא אתחיל מהסוף ואעשה ספויילר: 25% מהנבדקים “עושים סקסטינג”. כן, הורים למתבגרים, כדאי שנפנים יחד את הנתון – אחד מכל ארבעה בני נוער שולח או מקבל מסרים מיניים במדיה דיגיטלית. אם אתם הורים לבנים בתיכון, כדאי שתדעו שהם עושים זאת יותר מבנות. אך עד כאן לנתונים העובדתיים, ומי שמעוניין להרחיב יכול לעשות לקרוא כאן.
בתחילת השבוע ראיתי כתבה של דורון הרמן ב”חדשות ערוץ עשר” על נערה בת שש עשרה שסרטונים ארוטיים שלה מככבים באתרי פורנו בינלאומיים כבר למעלה משלושה חודשים. ישנן שלוש זוויות לסיפור הזה: 1. למה לקח שלושה חודשים עד שהם הוסרו? (הם הוסרו בעקבות התערבות של המרכז לאינטרנט בטוח). זה דיון מורכב בפני עצמו, שלא ארחיב עליו כעת.
2. שכיחות התופעה. מפחיד ככל שיהיה, המקרה הזה שכיח למדי, וברוב המוחלט של המקרים מדובר בסרטונים ו/או תמונות של בנות. בחלק מהמקרים הן שיתפו פעולה עם הצילום, בחלק אחר של המקרים, צולמו ללא ידיעתן. הבעיה היא שאחרי שהסרטון או התמונה צולמו, אין לנערה כל שליטה על הסרטון, ובדרך פלא, מסיבות של נקמה או כדי למצוא חן, מישהו טורח לעיתים קרובות מידי לשלוח את הסרטון לאתר/י פורנו, ובתוך זמן קצר הופכת הנערה לכוכבת שלא ברצונה. וכך קורה שנערה בת שש עשרה לא יוצאת מהבית חודשים, מבקשת את נפשה למות, ושמשפחות נהרסות. פגשתי אם לבחורה שמבלה שעות על גבי שעות בחיפוש אחר סרטונים של ביתה ברשת במשך שנים. הסיוט התחיל כשהבת הייתה בת 17, היום היא בת 25. (והנה טיפ שאני מקווה שלא תצטרכו: לכל אתר פורנו יש צור קשר. הם מגיבים! אל תמתינו, פנו אליהם. יש להם מספיק חומרים מצולמים ולכן הם משתפים פעולה. או שתפנו למרכז לאינטרנט בטוח).
3. השאלה למה (לעזאזל) הם/הן מצטלמים/ות ככה? למרבה הצער אין לשאלה הזו תשובה אמיתית. קל מאד לתפוס את עמדת המטיפה ולנפנף בהפקרות ובמתירנות. קל לדבר על אבדן הסמכות ההורית, אבל אני מבקשת להימנע גם משיפוטיות. אין לי כלים להבין עד תום את המניעים, ולכן אין לי את הרצון להתעמת עם משהו שאני לא בהכרח מבינה.
כמו קלטת הפורנו של ההורים
לא סתם פתחתי את דברי בתוצאות המחקר של דולב וריקון. אני יכולה “לנבוח”, אבל שיירת הצילומים ממשיכה לעבור ללא היסוס. חלק לא מבוטל מהמתבגרים שלנו פשוט עושים את זה, וזה נתון. הרי גם אנחנו חווינו את המירוץ הזה אחר הריגושים, את הצורך לעמוד בקצב, את כל הרגעים האלו שבהם ההורמונים שלנו חושבים במקומנו. גם אנחנו חווינו את זה, רק שלשמחתנו, העולם שלנו היה הרבה יותר “שטוח” והרבה יותר מוחשי. ההיבטים הווירטואליים הסתכמו במציאת קלטת פורנו שההורים שלנו הסתירו מאתנו, במציאת זמן נוח לצפות, ולנסות לחקות. לכו תסבירו למתבגר/ת מה המשמעות של נצח, ומה זה אומר שברגע שמשהו צולם, הוא הופך לנחלת הכלל. הרי גם עבורנו זה כמעט בלתי נתפס.
לנוער של היום יש ביד יכולות של אולפני קולנוע מאמצע המאה הקודמת, ואולי אף יותר. כל אחד מאתנו הפך להיות עיתונאי, צלם והיסטוריון, אז למה לא הם? מגיל אפס הם מצולמים ומהר מאוד מצלמים, ולפי דעתי משהו בגבולות הפך לאפור בהיר, כמעט שקוף.
אם צריך לזקק את המסר שעולה מהדברים, הרי שהבנות (והבנים) שלנו מתפתות (ומתפתים) להצטלם, והתפקיד שלנו הוא להאיר את אזורי הסכנות, את הנצחיות של הרשת. עלינו לחזק אותן /אותם לקחת החלטה מושכלת, ולא לפעול מתוך לחץ או מניפולציה. עלינו לנהל איתן שיחה על מה שהניע את המפורסמות שנכוו ברותחין (ענת הראל/ שרון פרי), והמחיר היקר שהן שילמו. עלינו לשאול אותם על מקרים שאולי הן מכירות באופן אישי. והכי חשוב, אם חלילה קרה, והתמונה הופצה, הדבר האחרון שצריך לעשות במקרה כזה זה להאשים. זה הזמן לחיבוק, לפעולה מהירה ולהסרת התכנים. אתם יודעים מה, למה לחכות לחיבוק? זה הזמן לחיבוק!
הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטרנט.
למאמרים נוספים של היילינגר:
החופש והרשתות החברתיות: כללים שכדאי לקבוע כבר בתחילת החופש הגדול
