fbpx

מלחמה ושלום

shutterstock_252865057

בגיל ההתבגרות נדמה שהילדים המתוקים שלנו הופכים לאנשים שאנחנו לא מכירים. אז איך בכל זאת אפשר לחזור לנהל איתם קשר חם ומכבד?

כבר בשיחת הטלפון הראשונה שמעתי בקולה של דליה (שם בדוי) נימה של ייאוש. מהר מאוד, עוד לפני שקבענו את זמן הפגישה בינינו, הרגשתי תקווה שאוכל לעזור לה עם מה שהיא מכנה “המריבות הבלתי נגמרות” בינה לבין ביתה בת ה-17.

דליה ובתה יעל התחילו את הפגישה כעוסות מאוד. דליה התלוננה על כך שיעל אינה עומדת בשום מחויבות או הבטחה שלה, אינה משתפת פעולה עם המשימות בבית, אינה עוזרת לדליה בכלום, ובאופן כללי עסוקה בעולמה, בחברות שלה, במסיבות ובכל מה שחשוב רק לה.

יעל הקשיבה לדברים בחוסר רצון מופגן. מידי פעם היא ניסתה לטעון אחרת, להציג את הדברים מנקודת מבטה, אך דליה היתה בשלה – היא לא היתה קשובה, אלא רק כעסה עוד יותר משום שמבחינה ההפרעות של יעל הביעו חוסר כבוד.

דליה היא אם יחידנית מבחירה. היא מאוד רצתה להפוך לאמא, קיוותה וחיכתה ליום הזה. כל שנות ילדותה של יעל עברו עליהן ביחסים נהדרים, בשמחה רבה ועם המון אהבה ביניהן. לכן כעת דליה לא מבינה מדוע היא זוכה לכזה חוסר כבוד מצד הילדה, וכיצד קרה שהילדה השתנתה לה כל כך. היא כבר התחילה לתהות האם יש סיכוי שכל המריבות האלה יפסיקו אי פעם, והאם הן יצליחו לעבור תקופה קשה שכזו בשלום. עם השאלה הזו נשארנו וככל הנראה נשאר לזמן ארוך יחסית, לפחות עד שהילדים המתבגרים שלנו יעברו עם עצמם את שנות הניעור שהם צריכים לעבור, עד שהם יסיימו לנער ולבחור את הנכון והמתאים להם.

להתנער ולבחור

במהלך גיל ההתבגרות, הם מנערים אותנו מתוכם, הם מנערים את כל מה שספגו מאתנו, את כל הערכים ונורמות ההתנהלות שלנו, את המוסכמות ואת הבלבולים שלנו, את המקובל והלא מקובל בעינינו. הם עסוקים בניעור המסגרות והגבולות, ובנשירה של המחסומים שלתחושתם הבוגרים מציבים סביבם. וכך, באופן לא מודע, הם מתחילים לבחור את הנכון והמתאים להם.

העברית הכינה אותנו לעובדה שנערים ונערות תפקידם לנער את כל מה שספגו במשפחות המוצא שלהם, ובכדי להפוך לבחור או בחורה, אמורים המתבגרים להתחיל ולייצר בחירה של מי הם רוצים להיות, ומה מתוך השפע שקיבלו מהוריהם הם רוצים לבחור לעצמם כחלק מהזהות העצמית שלהם, ומה הם מעדיפים להשאיר ולא לקחת כחלק מאישיותם הבוגרת.

השבוע בפגישת יעוץ עם משפחה שבה שני ילדים מתבגרים, אמרה לי האם: “הכי קשה לי זה לעמוד מהצד, להתבונן בטעויות שהם עושים, לראות את התוצאות הלא פשוטות למעשים שלהם, ולא לעשות כלום. אני צועקת, אני כועסת, אני נואמת נאומים, אני מאשימה ומזהירה, אני מרחמת, אני מתוסכלת ובעיקר אני לא מחבקת ובטח לא יכולה להביע חמלה ברגעים שכאלה”.

אבל איך אפשר לעמוד מן הצד ולהתבונן? איך אפשר לא להעיר כשנראה משהו לא בסדר או טעות? איך אנחנו יכולים לאבד לגמרי שליטה במתחולל בחייהם מבלי להשתגע מדאגה? אכן, זו המשימה הקשה ביותר.

המפתחות לשיח טוב יותר

עד היום אני לא שוכחת שיחה רצינית אחת ויחידה שקיים איתי אבי בגיל ההתבגרות. זה היה בעוד אחד מערבי ששי בהם התחייבתי לחזור בשעה מסוימת הביתה, וכמובן שהגעתי באחור רב. את השיחה הוא פתח בהבנה מוחלטת להנאה שיש לי מהבילויים עם החברים ומהמסיבות. בהמשך הציג את חוויית הדאגה שלו ושל אמי כאשר אינני חוזרת בזמן. לבסוף הוא ביקש שאבחר אני את הזמן בו אני רוצה לחזור הביתה אבל שאעמוד מאחורי בחירתי.

השיחה הזו הפכה עבורי לדרך חיים. היו בה כמה דברים אשר נחרטו בי ועד היום אני מאמינה בהם ומשתדלת מאד לנהוג על פיהם עם ילדי, ולהדריך כך את כל ההורים והילדים שאני פוגשת במהלך עבודתי כיועצת משפחתית:

1. היכולת להבין ולהכיר את מה שחשוב לילד ולמתבגר – מה מעסיק אותו בתקופה זו, מי הן הדמויות שאיתן ובעזרתן הוא עובר את השלב הזה. לא לזלזל בצרכים וברצונות של המתבגרים בתקופה זו. עבור המתבגר הרואה כי הוריו נותנים לגיטימציה למה שחשוב ומהותי עבורו -גם אם הוא שונה ממה שחשוב בעיני ההורה – זו חוויה מרגיעה ומעודדת.

2. התחשבות הדדית – להעניק למתבגר את ההזדמנות להכיר גם אותי, ההורה. את מה שחשוב לי, מה משמעותי עבורי, מה דעתי ומה אני חושב שרצוי, על מה הייתי רוצה לשמור, מה מדאיג ומפחיד אותי, וכיצד אני רואה את תפקידי כהורה בחייו. לא לחשוש להשמיע את קול המבוגר המנוסה והאחראי. הילדים רוצים לשמוע את קולנו, וגם אם יש תחושה שאינם נותנים לזה מספיק משקל, ה’אני מאמין’ של ההורה נספג ונטמע אצל המתבגר.

3. המתבגר אינו רוצה ליצור מאבק איתי – המתבגר לרוב כלל אינו עסוק בי ובמה שמטריד אותי. הוא כל כך ממוקד בעצמו ובחברה של בני גילו, ואם אנחנו כהורים ניתן לו הזדמנות לייצר שיתוף פעולה, אני מאמינה שלא יהיה מאושר ממנו.

לעיתים, רק בשל ההתנהגות של המתבגרים, המתפרשת כהתנהגות בוטה וחוצפנית, נוצר הרושם כי הם מזלזלים במבוגרים ובמה שמשמעותי עבורנו. אני מאמינה בטוב ליבם, אני מאמינה בכוונות הטהורות של המתבגרים, אני מאמינה שהתנהגויות רבות שלהם נובעות רק מחוסר תשומת לב למבוגר, משום שעולמם כל כך מלא, מורכב ומוצף. בעזרת דיאלוג ברוח הזו, נצליח להחליף את מאבקי הכוח, הוויכוחים והקונפליקטים בדרך שתאפשר למתבגרים להרגיש שהם שותפים פעילים, ולכן גם אחראיים לתוצאות מעשיהם וליחסים בינם לבין הוריהם.

צמיחה משפחתית

כל משפחה היא מערכת של פרטים הנמצאים כל אחד מהם בתהליך של צמיחה והתפתחות. בו זמנית המערכת כולה נמצאת כל העת בתהליך של צמיחה והתפתחות. לכן יש להניח שהדילמות והקשיים של היום, מחר יראו זניחים וקטנים. הדרך הנכונה בעיני היא לצעוד זה לצד זה וללכת יד ביד בתהליכי ההתפתחות של כל פרט בנפרד, ושל המערכת המשפחתית כולה.

דליה ויעל הגיעו תוך כמה פגישות למצב בו יכלו להקשיב אחת לבקשות של השנייה. הן הצליחו לנהל שיחה בה מותר היה להגיד: “לא מתאים לי כרגע לעשות את מה שאת מבקשת, משום שאני מעדיפה להשקיע את תשומת הלב שלי ב….” והן הפסיקו להיעלב ולכעוס והצליחו לקבל בהבנה את העובדה שסגנון הקשר שהיה ביניהן עד כה השתנה, והן לומדות סגנון אחר של מערכת יחסים, בו יש דיאלוג חדש ומאפשר.

ההכרה באחר, ההכרה בשונות, השיתוף וההתייעצות, ההתחשבות ההדדית – כל אלה הם רק חלק מכל מה שעוזר לכל בני המשפחה לעבור את שנות ההתבגרות בשלום ובתחושת יחד.

הכותבת היא מנחת קבוצות הורים ויועצת משפחתית מוסמכת מטעם מכון אדלר, מכון מעגלים ומשרד החינוך.

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.