מקרי האונס שהיו לאחרונה הבהירו שאנחנו עומדים בפני תופעה שהולכת ומתפשטת באופן מחריד. אנחנו כבר לא יכולים להמשיך ולטמון את הראש בחול, שכן גם לנו, כמבוגרים האחראיים, יש תפקיד מכריע במניעת האונס הבא
אונס הנערה בהרצליה מדיר שינה מעיני. רוב ההורים שאני מכירה אוהבים את הילדים שלהם ושואפים להקנות להם ערכים וכלים להתמודדות עצמאית ובטוחה בעולם. אני יודעת שגם בבתי הספר משתדלים, עם כל העומס הלימודי, להזמין לילדים הרצאות וסדנאות שקשורות לחינוך לערכים, התנהלות במדיה הדיגיטלית וכדומה. מצד שני, אנחנו מגדלים ילדים בתוך חברה אלימה, והילדים שלנו מתנהלים בתוך מרחב פורנוגרפי ולומדים שתרבות האונס, שהולכת איתו יד ביד, זו המציאות הנורמלית.
בסדנאות לאמהות ובנות שאני עורכת, הבנות מספרות שהן רואות כרטיסים שמזמינים לעשות כיף עם אישה ערומה והן לא מבינות מה זה. אני מראה להן פרסומות שרצות כל יום על שלטי חוצות בהן, למשל, רואים אישה ערומה למחצה עם שני גברים. אנחנו מביטות יחד בקליפים שהנערות רואות בכל יום, ובהם רואים תנועות שמדמות מין אוראלי, מין אלים ואורגיות. זו המשמעות של המרחב הפורנוגרפי – התרגלנו לחיות בו והוא כבר לא מפריע לנו. הילדים ובני הנוער שלנו רואים, וחושבים שככה זה ביחסי מין. וכל עוד אנחנו לא מתייחסים ולא מדברים על זה, הם חושבים שזה בסדר.
מוחצנוּת יתר או יצירתיות? מבט אחר על נערות מתאפרות
הסרט “חמישים גוונים של אפור” משודר עכשיו בטלוויזיה. הילדים שלנו יכולים לראות אותו ללא כל מגבלה, למרות שזה סרט שמראה בצורה מאוד אירוטית ורומנטית יחסי מין סאדו מאזוכיסטיים. נער או נערה שמעולם לא התנסו במין, עלולים לחשוב שאין שום בעיה לקשור בחורה, להצליף בה ואז לא לרצות שום קשר רגשי איתה. הם עשויים לחשוב שככה זה תמיד ביחסים, הרי הם ראו את זה בטלוויזיה.
כשאנחנו עוברים לידם בסלון, רואים במה הם צופים ובוחרים להתעלם, אנחנו בעצם משתפים פעולה עם התוכן הזה, שבונה את תפיסת המיניות והיחסים המעוותת, ההולכת וצוברת תאוצה בעולמנו.
מכורים מבלי לדעת
לפני 25 שנה יצא הסרט “אינסטינקט בסיסי”. כולנו דיברנו אז על שרון סטון שמשלבת את רגליה ומה שמציץ לה מתחת לחצאית. היום רמזים למיניות ולארוטיקה כבר לא מרגשים אף אחד. אנחנו רואים הכל ובבירור. הפורנוגרפיה נמצאת בכל מקום, ובדיוק כמו בהתמכרות – היא כל הזמן צריכה להיות יותר קיצונית ויותר ביזארית, כדי שנרגיש משהו. כדי שנתרגש.
הילדים שלנו, שהופכים למתבגרים, רואים את זה וסופגים את זה, ואילו אנחנו לא באמת מדברים איתם על זה. אנחנו מניחים שהם יבינו לבד מה נכון ומה לא נכון. לצערי חלק מהם ממש לא מבין. חלק מהם חושב שלקשור בחורה, לסמם אותה ולאנוס אותה אונס קבוצתי זה לגיטימי. הם מאמינים שהיא מסכימה, בדיוק כמו שהשחקנית בסרט מסכימה.
ריאליטי לא מציאותי
אז מה עושים? מפסיקים להתעלם ומדברים עם הילדים. מסבירים להם ומתקשרים איתם. כך למשל, אם עולה תוכנית ריאלטי חדשה שבה כולם לובשים בגדי ים זעירים, כולם רזים ומנופחי שרירים וחזה – מדברים עם הילדים ושואלים אותם אם זה נראה להם תואם למציאות. אם הם מצליחים להבחין בהבדל שבין הטלוויזיה לחיים האמתיים.
אך לא פחות חשוב מכך – אנחנו צריכים לקחת אחריות גם על המרחב הציבורי שלנו, בצורה של חקיקה, של פיקוח על תכנים ושל החלטה איך תראה התרבות שלנו, השיח שלנו והיחסים הבין אישיים. אנחנו לא יכולים יותר לקדש את הפילוסופיה שמאמינה רק בזכויות האינדיבידואל. אם אנחנו באמת רוצים שתהיה כאן חברה טובה יותר, אנחנו צריכים להתנהג כמו המבוגר האחראי: להוריד פרסומות פוגעניות, להקשות על צריכת פורנוגרפיה, לא לאפשר שיח פוגעני במרחב הציבורי ולהחליט שחינוך ותרבות הם אבני יסוד שישמרו על המדינה, בדיוק כמו צבא חזק.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם הורים וילדים בגיל ההתבגרות, מתמחה בעולמן של נערות ונשים. לאתר של הילה.