fbpx

תאוריית היחסים: על הורים, מורים ומתבגרים

shutterstock_580460542

איך אנחנו נשארים קשובים לרגשות של המתבגרים, מבלי לבטל את סמכות המורים?

מכירים את הרגע הזה שבו אתם רואים שיחה נכנסת מהמורה? כשהילדים קטנים, הלב מחסיר פעימה מהמחשבה שמשהו קרה, אבל כשהילד בגיל ההתבגרות, בדרך כלל כל מה שבא לך לעשות זה לדחות את השיחה ולהמשיך את היום כאילו כלום לא קרה. באותה הפעם שזה קרה לי, לא דחיתי את השיחה, כי אני המבוגרת האחראית, ולכן ישבתי שם והקשבתי בקשב רב למה שהיה למורה להגיד לי.

הילד שלי היה אז בכיתה י”א, זמן לא רב אחרי שגילו את מצבור ההתאמות שמגיעות לו בשל לקות הראייה שלו, שמאפשרת לו את מלוא ה”סל” – משהו שההורים ומערכת החינוך ככלל לא מכירים. מערכת החינוך תומכת בעיקר בלקות אחת שנקראת “קשב וריכוז”, אבל יש גם לקויות פיזיות, כמו שמיעה וראייה, המאפשרות לקבל התאמות בכדי להגיע למקסימום היכולת של הילד.

לי היה “חומר מאתגר”: ילד ששרד מערכת חינוך ארוכה ללא העזרה שמגיעה לו, בתוספת גיל ההתבגרות שהלם ברקותיו וגרם לו להרגיש שמי שיותר חשוב כרגע זה החבר’ה, בטח לא הלימודים או המבוגרים שלא מבינים כלום.

לשמחתי, ידעתי מה החזקות של הילד שלי. ידעתי שלמרות הכל ואף על פי כן, הוא נלחם בשיניים לא לבלוט בחוסר יכולת ושהוא יודע לא לשלם מחיר על ה”נחיתות” לכאורה שלו , ולהמציא דרכים שיעזרו לו להשאיר את הראש מעל המים.

באותה השיחה המדוברת, המורה שלו חשבה שצריך להעמיד את הילד במקום, כי הוא ויתר על העשייה לחלוטין, והיה שרוי במשבר לימודי. אני מודה שהסכמתי איתה שהילד צריך להתעורר, אז החלטנו יחד לקבוע פגישה.

מי שואל אותך?

בפגישה ישבנו שם, עם צוות שמלבדי כלל גם אבא, מורה, יועצת, רכזת שכבה ואת המתבגר שלי. ישבנו כולנו עם תכניות גדולות ונהדרות עבור הילד שלי. הכול היה לנו ברור – מה צריך לקרות ואיך אנחנו מתקדמים. הפגישה נועדה כדי להחזיר אותו למסלול, וליצור בו מוטיבציה. ואז פתאום הבנתי שהנפשות הלא נכונות נמצאות בתכנית שאנחנו בונים עבור הנער, ושהוא עצמו לא ממש נמצא שם אתנו.

באותה פגישה מכרעת הבנתי שעלי להזיז את כולנו לרגע לצד, כי אנחנו לא אלה שנצטרך לעמוד במשימות שנגזרות מהמפגש. הבנתי שמעבר לכל השינויים שקורים בחייו של הילד שלי, וההרפתקאות שלעיתים הוא לא יודע אפילו להכיל, הוא צריך לרצות למלא את משימת “בית הספר”. ללא הרצון האמתי שלו, כל האנרגיה שמושקעת על ידי כל הסובבים מיותרת לגמרי.

בהבזק של רגע פניתי למתבגר שלי ושאלתי אותו אם הוא בעניין, אם הוא רוצה להיות חלק מהמאמץ. בעצם נתתי לו להבין שזכות הבחירה היא שלו. אם הוא רוצה לעזוב את בית הספר וללכת לעבוד עד לשירות הצבאי, או שהוא מחליט להתגייס לטובת הלימודים.

ישבנו שם כולנו, אני בדופק מהיר והסגל פעורי פה, וחיכינו לתגובת הילד המתבגר שלי, שלשמחתי בחר להיכנס לתהליך חזרה לשגרת בית הספר. הוא עשה את הבחירה, ואנחנו שיתפנו פעולה בשמחה עם הבחירה שלו. ישבנו ורשמנו הסכם מפורט של כל הצדדים, שאותו הדבקנו על כל דלת אפשרית בבית.

אני מניחה שאולי הרגשתי שם את הדופק של הילד שלי, וידעתי שאני צריכה לתת לו את הבחירה כדי שנוכל לעשות הרבה ממה שאני מצפה ממנו ומעט ממה שהוא מצפה מעצמו. אולי לא עבור כל הורה זה מתאים, מאוד חשוב להרגיש את הדופק המדויק של הילד שלך ולדעת מתי את נותנת לו תחושה שהוא המוביל.

מורים עוברים שיימינג

הגיע הזמן להוציא את השיעורים מהבית

להישאר רלוונטיים

אם נפרוט מה הופך אותנו לרלוונטיים עבור המתבגרים, הוא שנשאר מתעניינים. מתעניינים באמת במה שמטריד אותם, ולא רק בציונים. שננסה לצאת מהמשפטים הרגילים שנזרקים לאוויר והופכים לחסרי משמעות לשני הצדדים. כשנשאר ביחסים טובים איתם, נרגיש משמעותיים עבורם. בעצם, לא רק נרגיש יותר משמעותיים, אלא גם נהיה – כי המתבגרים שלנו, למרות התנהגותם, תמיד חושבים רגע לפני כל סיטואציה על תגובת הוריהם.

אני חושבת שהאירוע הזה בעיקר לימד אותי את האיזון העדין בין כיבוד המערכת (שלא תמיד נראית לנו הוגנת), לבין המסר שאנחנו מעבירים לילד, ואיך להעביר מסר נכון ליחסים טובים ומצמיחים. הרי אם נבטל וננמיך את המורים, יהיה לנו קשה לגרום לילדינו להעריך ולתת ערך לסמכות הנוספת בחייהם בשנות הגדילה.

אותו המסר שאנחנו מעבירים הינו מסר חשוב במעלה של התנהגות מול סמכות והבנת ההיררכיה, מסר שבעתיד ישמש אותם לכל מקום שאליו יגיעו, אם זה בצבא המחכה להם בסוף לימודי התיכון, או אם זו האוניברסיטה ובהמשך גם במקום העבודה. מתפקידנו לגשר ולהתנהל בעדינות רבה בכדי לא לבטל את המערכת מחד, ולא לבטל את רגשותיו ותחושותיו של ילדינו מאידך.
היום אותו המתבגר שלי, שכרגע נמצא לקראת השחרור שלו מצה”ל, כבר בודק אפשרויות של תיקון ציוני בגרות ומסתכל קדימה. בודק, חושב ומתבלט מה ירצה ללמוד “כשיגדל”, ואני מרגישה שעשיתי נכון, מרגישה שהצלחתי לא לקצץ את כנפיו עם חוויה קשה של למידה, אלא הצלחתי להשאיר לו את חדוות הלמידה.

“לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו..” גבריאל גרסיה מארקס

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים לצעירים ומתבגרים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך. לעמוד הפייסבוק. 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.