fbpx

המפתח ללב המתבגרים

דנה אבירם, סופרת, מרצה ואם לשלושה ילדים, מגלים את יתרונות הווטסאפ ככלי לתקשורת מקרבת עם מתבגרים. מהיום לפני שמדברים-  שולחים ווטסאפ

ששי בערב, אנחנו יושבים עם החברים לקפה או בירה ומנהלים שוב את השיחה האהובה עלינו, כלומר שוב מתלוננים. אנחנו מספרים כמה שעות המתבגרים היקרים מבלים מול מסכים, כמה הם ממעטים  לצאת מהבית, ומקנחים באנחה כואבת על הקושי לתקשר עימם.

נכון, גיל ההתבגרות הוא גיל קשה (היום חייבים לכתוב “מאתגר”), אבל האמת היא שבבתים רבים החוויה ההורית אינה קושי רגעי אלא תחושה של אובדן הדרך לליבם של הילדים. התחושה , בקרב רוב ההורים שאני משוחחת עימם היא כי ילדינו היקרים משתנים מול עינינו, ומילדים חמודים מתקשרים ואוהבים הם הופכים לזועפים, כועסים וטורקי דלתות סדרתיים.

מריבות בוקר עם המתבגרים

התחושה שלנו כיום היא הגבולות שטווינו במהלך שנות הילדות נפרמים מול עינינו, ונדמה שכולנו אובדים בממלכה הורמונלית שלא ברור מי שולט בה, רק ברור שלנו ההורים אין דריסת רגל בה. ונדמה כי המפתחות לליבם של הילדים, שהיו זמינים לנו כשהם היו קטנים, לא מתאימים יותר. פעמים רבות אנחנו לא מוצאים את המפתחות החדשים המתאימים לנו. תחושת הריחוק, הניכור והתסכול הולכת וגדלה, והורים מדווחים כי הם חשים חסרי אונים מול הדור השונה שאנחנו מגדלים.

וכך, מתוך חוסר אונים שכזה גיליתי ביום אחד את הכלי שהיה כל הזמן מתחת לעיני, או יותר נכון עמוק בתוך ידי – קסם התקשורת בווטס אפ. אני אמא לשני מתבגרים שנולדו בהפרש של שנה. וכיוון שאסור אצלנו לישון עם טלפונים סלולריים בחדרים, האמא הדואגת, שזו אני, מעירה את החברה’ בבוקר, או לפחות מנסה להעיר אותם לבית הספר.

“בוקר טוב חמודים.” אני פותחת את הניסיון הראשון מלווה את דברי בטון הדיבור הכי נחמד ונעים שלי. מצד הרדומים כמובן  שאין תגובה. כעבור רבע שעה, שבה אני חורקת שיניים במטבח, אני מגייסת את עצמי לניסיון שני: “בוקר טוב, השעה שבע ורבע, יש בית ספר, קומו” – מחדר השינה עדיין אין תגובה.

בשעה רבע לשמונה, אחרי שתלשתי חצי משערות ראשי, והמהמתי לעצמי שוב ושוב, ללא הצלחה: “אל תתעצבני, אל תתעצבני…”, הזכרתי לעצמי את כל מה שהפסיכולוגים אומרים כי התעוררות והגעה לבית ספר היא אחריות של הילדים, אני פורצת לחדריהם  וצורחת בלי שליטה: “קומו, מה קורה בבית הבוקר הזה?” .

אני בקושי מספיקה לסיים את המשפט כשהילד הגדול נוזף בי: “מה את צורחת אמא?”, וגם מוסיף: “אל תתערבי, אם אני מגיע לבית ספר או לא, זה העסק שלי!”. וכך, מלחמת עולם מתחילה. חבטות מילים, צעקות והאשמות נזרקות לחלל האוויר, ואלו מסתיימות בדלת הבית שנטרקת בזעם, שני ילדים שיצאו כועסים לבית ספר, ואמא אחת חבוטה שקורסת על הספה.

“מה עשיתי?”, אני שואלת את עצמי, “שוב נכנסנו לאותו סרט, איך אפשר לגשר על הכעס הזה שנפער בינינו?”. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ישבתי כך וחשבתי לעצמי שאני מצטערת. ושכל מה שרציתי לומר להם זה שאני מצטערת על המריבות שלנו בבוקר, שאני מאבדת שליטה, שאני אוהבת אותם, וידעתי שאין סיכוי שהם יצליחו לשמוע אותי אומרת את המילים האלה. כבר יכולתי לדמיין את פניהם החתומות שימלמלו שלום כועס כשיחזרו הביתה, ושוב ייעלמו בחדרם, או בעולם הווטס אפי שבו הם מבלים.

“אני אוהבת אותך”

ואז החלטתי לעשות מעשה יוצא דופן. כתבתי ווטס אפ למתבגרים שלי: “אני מצטערת על המריבה הבוקר. תזכרי שאני אוהבת אותך” הקלדתי והוספתי לב ורוד, ונשיקה. אחרי עשר שניות ראיתי את שני הקווים הכחולים מופיעים כמו הסימן שאת בהריון, ולב קטן ונשיקה הופיעו גם על המסך שלי.

-“נדבר כשתחזרי.” כתבתי.

-“גם אני שונאת את המריבות בבקרים”, התוודתה האישית שלי.

מאז כשאני רוצה לכתוב משהו טוב – אני שולחת הודעה באישי. איחולים ומחשבות שלא יכולתי לחלוק פנים מול פנים – אני משגרת בסלולרי, וכתבות חשובות ומסרים שלעולם לא היו עוברים את המשפט הראשון בשיחה פנים מול פנים – אני שולחת קישורים ושואלת מה הם חושבים על הכתבה.

הבנתי שאם הילדים שלנו מתקשים בשלב זה של חייהם לדבר אתנו, ומצד שני הם מחוברים לרשת, הכתיבה והאימוג’ים הפכו לדרך מועדפת עליהם לתקשורת – במקום לכעוס עליהם בלי הפסקה הגיע הזמן לעשות מעשה – ולנצל את הטכנולוגיה לטובת ההורות החדשה. בעצם ההתכתבות בווטס אפ לא מחליפה מבחינתי דבר. היא לא מגיעה במקום שיחה טובה, חיבוק, או מבט מחזק. אבל פעמים רבות היא מהווה גשר – בין מריבה איומה, שתיקה רועמת, או סתם מסר שחשוב לי להעביר לפני השיחה עימם.

“גאה בך, אוהבת, מצטערת, חושבת, מתרגשת” כל המילים המקרבות נכתבות שם, וזוכות לתגובה והתייחסות מלאה של השותקים שלי.

מאז ומעולם היה קשה לתקשר עם מתבגרים, הם לא המציאו שום דבר, בטח גם אנחנו היינו כאלה. אבל דווקא היום יש לנו יכולת מופלאה להגיע אליהם בלי סינון ופילטרים. כך הרשת הופכת עבורנו לרשת התייחסות ואהבה, ואולי המפתח שחיפשנו לליבם נמצא דווקא במקום שאנחנו כל כך אוהבים לכעוס עליו.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, מרצה, מנחת סדנאות בעלת חברת “זהירים ברשת”, סופרת ילדים ונוער, אמא לשלושה ילדים, וכלב אחד שעיר.

לטור הקודם של דנה: מרוצה מהגוף שלך?

המשיכה למסך: הם נולדו עם הסלולארי ביד

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.