fbpx

החברים שלי ברשת

fat-shaming-shutterstock

כיצד נעזור למתבגרים שלנו להתמודד עם ריב בין חברים ברשת, חרם, הצקות וביטויי אלימות? אורי גדס מציע דיאלוג ככלי מקשר בין הורים ומתבגרים.

 

בעשור האחרון, עלתה באופן ניכר המודעות שלנו, הורים ואנשי חינוך, לסכנות הטמונות ברשת האינטרנט בכלל וברשתות החברתיות בפרט, עבור בני הנוער. כמעט בכל בית ספר, וכבר משכבות הגיל הצעירות, מתקיימות פעילויות שונות לאורך השנה העוסקות בסיכונים הקיימים בעולם הווירטואלי, סיכונים אליהם נחשפים בני נוער כמעט בכל זירות הרשת. בין היתר, מתמודדים אנשי החינוך וההורים, במסגרת פעולות הסברה, עם נושאים כגון: משחקי רשת (למשל: Clash-Royal, Clash of Clans, Empire Earth, GTA) והסכנות הרבות הקיימות בהם, כולל התמכרות למשחקים. אתרי פורנו, בהם עלולים הצעירים להיחשף לתכנים המעוותים את התפיסה לגבי זוגיות, אהבה, חיזור ואף יחסי מין. ניסיונות, ולעתים לצערנו גם הצלחות, של פדופילים לנצל מינית ילדים ומתבגרים. ובמקרים קיצוניים אף פגיעה של ארגוני טרור, כפי שלאחרונה התגלה במסגרת ניסיונות להשתלט על טלפונים של חיילי צה”ל. כל הסכנות הללו ואף יותר, מצדיקות את ההשקעה הרבה של משרדי החינוך וביטחון הפנים, משטרת ישראל, תנועות הנוער, וכמעט כל ארגון העוסק בחינוך בני נוער ובהסברה, כולל מתן כלים להתמודדות עם הפיתויים האינטרנטיים והסיכונים במרשתת.

בנוסף לאין סוף התכנים אליהם עשויים ועלולים בני הנוער להיחשף ברשתות האינטרנט, יש ברשותם כיום מגוון אמצעים בהם הם יכולים לשחק, לצפות, לצ’אטט, ולפעמים גם לעשות שיעורי בית או להוציא חומר עבור עבודות בביה”ס. הטלפונים הניידים מצויים ברשותם של ילדים כבר בגיל צעיר (לעיתים אף כבר בכיתות א’-ב’), בכל בית ספר יש מחשבים נייחים עם חיבור לאינטרנט, בבית מחכים לילדים המחשב הביתי, הלאפ-טופ, הטאבלט, והטלוויזיה החכמה (Smart-TV), שכבר מזמן הפכה להיות הרבה יותר מסתם קופסא עם אנשים מדברים בתוכה. למעשה, כיום הילדים והמתבגרים יכולים להיות מחוברים on-line בכל רגע ובכל שעה במהלך היום, ואצל חלקם זה נמשך גם אל תוך הלילה.

הורים ואנשי חינוך חשים חוסר אונים

לאור המציאות החדשה-ישנה המתהווה לנגד עינינו, רבים מההורים ואנשי החינוך חשים חוסר אונים. בכל יום אני שומע מבוגרים מתבטאים בתסכול אל מול הצונאמי של טכנולוגיה וגאדג’טים, שמציף את עולמם של הילדים והמבוגרים כאחד. הורים מתבטאים במשפטים, כגון: “אבל לכל הילדים בכיתה יש…לא רצינו שיהיה שונה”, “אנחנו כבר לא מצליחים לשלוט בזה, הילדים גם ככה עושים מה שבא להם”, “אין טעם להגביל אותם מבחינת התכנים, הם יכולים להיחשף לזה במקומות אחרים”. מורים מציינים: “אנחנו לא מחליפים הורים, אם הילד בא לביה”ס עם טלפון זו לא הבעיה שלנו”, “אין לנו אפשרות לבדוק מה הם עושים שם, הם מתחבאים בפינות נסתרות בביה”ס וגולשים גם אם זה אסור על פי הנהלים בביה”ס”. אם כך, נראה כי אנחנו חווים היום במציאות של חתול ועכבר. מצד אחד, המבוגרים המפוכחים, שמסתכלים על המציאות האינטרנטית בראיה בוגרת ואחראית, עם המסננים הדרושים ונורות אדומות שנדלקות בהתאם. ומצד שני, בני נוער שהולכים ומשתכללים, מתקדמים בקצב מהיר ממהירות המידע הזורם בכבל תת ימי, אבל חסרים את הגבולות והבלמים שימנעו מהם ליפול קורבן לאלימות ברשת, לניצול קטינים ואף לפגיעות מיניות.

אולם, לצד כל הסכנות הידועות, התכנים הבעייתיים, הפדופילים והסרטים הפורנוגראפיים, ישנו תחום אחד אשר זוכה לפחות תשומת לב, ונראה כי גם שם בני הנוער עלולים ליפול קורבן לפגיעות קשות, ואלי אף להפוך בעצמם לפוגעים. הכוונה כמובן היא לזירת הרשתות החברתיות, בהן מתקשרים בני נוער עם החברים שלהם, מהכיתה, מביה”ס, מהחוג ומתנועת הנוער. אין הכוונה לסכנות הטמונות ביצירת קשר עם אנשים זרים, אלא דווקא בקשרים הקבועים והנורמטיביים עם החברים הכי טובים, חברי הילדות, אלו שאיתם מבלים הילדים לאורך כל היום, ולעיתים אף בשעות הלילה.

 

דיאלוג עם המתבגרים

כאשר אני משוחח עם בני נוער, כבר בכיתות ה’-ו’, על הנושא של גלישה ברשתות חברתיות, מתבררת תמונה די מוכרת (גם על פי מחקרים). מסתבר כי ברוב הזמן שבו המתבגרים מבלים ברשת האינטרנט, הם עסוקים למעשה בתקשורת עם אחרים. כלומר, האינטרנט הוא טלפון מודרני. לאור זאת, השאלה המתבקשת היא: מה מסוכן בכך שהם מתקשרים עם החברים שלהם? זאת בהנחה (תמימה) כי הסכנות בתקשורת עם זרים ברורות לכל. אם כך, כאן המקום להצביע על כמה נקודות חשובות שהורים, מורים ובני נוער לא תמיד חושבים עליהן, בכל הקשור לתקשורת עם החברים במרשתת. ולצד הנורות האדומות, הצעות לדיאלוג עם מתבגרים על הנושאים הללו.

ריב בין חברים ברשת: כאשר ישנו ריב בין חברים ברשת נחשפים אליו באופן אוטומטי הרבה חברים נוספים, אשר יכולים להוות קבוצת לחץ ולהתסיס את האווירה במקום להרגיע. בכדי להמחיש את המצב, אפשר לעצור באמצע הריב הבא שיש לכם עם הילדים, ולהגיד להם: “דמיינו שעומדים פה עכשיו 30 אנשים נוספים. איך הייתם מרגישים?”. תחושת הביטחון העצמי עולה כאשר מפעילים אלימות (בעיקר מילולית) מאחורי מסך מחשב, ולכן בני נוער עלולים להרשות לעצמם לכתוב את מה שלא היו מרשים לעצמם להגיד פנים מול פנים. תכנים קשים אלו יכולים להוות גורם להקצנה של הסכסוך, ולפגוע פגיעה קשה בילדים המושמצים.
מה עושים? בדקו עם הילדים מה הם מוכנים לכתוב שאינם מוכנים להגיד? ולמה הם מוכנים לכתוב, מה שאינם מוכנים להגיד?.

חוסר פרטיות: המחשבה המוטעית שברשתות חברתיות מסוימות (ווטס-אפ למשל) ישנה פרטיות, גורמת לבני נוער וילדים צעירים להיחשף בפני חבריהם גם בנושאים אינטימיים ורגישים. הדרך המהירה של פוסט או ציוץ אישי למרחב הציבורי, והגילוי המסעיר שכולם יודעים את מה שסיפרתי רק לחבר הכי טוב, כל אלה מעצימים את הטראומה הצפויה.
מה עושים? תשאלו את הילדים, האם הם שולחים תמונות או מילים שהם לא היו רוצים שכוללללם יראו? ואם לא, אז מי הם לא רוצים שיראה? וכיצד הם יכולים באמת לשלוט בזה? התשובות שלהם ימחישו להם את הבעייתיות.

חרם חברתי: חרם היה קיים גם לפני עידן האינטרנט, ומתרחש כיום כבר בכיתות א’-ב’, ובעיקר סביב תחילת גיל ההתבגרות והתגברות המתח בין בנים לבנות, מקבל תפנית משמעותית כאשר הוא מתרחש בזירה הווירטואלית. המוחרם, או המוחרמת עומדים בפני חומה עיקשת של מסכים ולא פרצופים.
מה עושים? כאן המקום להתמקד בהבדלים בין תקשורת מילולית, פנים מול פנים, לבין לתקשורת בין מסכים. הצמידו לפניכם דף A4  עם התמונה שלכם ודברו עם הילדים מעבר לדף. התחושות שהם יחושו ברגע הראשון, מלבד הצחקוק מהסיטואציה, יזכירו להם מה זה לדבר עם מסך, ללא הבעות פנים.  העצמה של המילים ברשת היא פי כמה וכמה מהמילים הנאמרות בחלל האוויר. בני הנוער הנפגעים חשים לעיתים כאילו הם עומדים בכיכר העיר, וסביבם עשרות חברים שאומרים להם את מה שכתב להם חבר אחד. אפשר להציג בפניהם את חלום הבלהות (חלום ידוע בקרב ילדים ומבוגרים) של עמידה במרכז/בכיכר/ברחוב וכולם צוחקים. סיפור דומה מופיע בספר “הילד הזה הוא אני”. חשוב לציין כי האחריות של הילדים לדווח על אירוע בין חברים במרשתת גדולה אף יותר, לנוכח העובדה כי בדרך כלל ההתרחשויות הקשות מתקיימות מתחת לרדאר של ההורים והמורים. צריך וכדאי להמחיש לבני הנוער עד כמה הניסיון שלהם להסתיר מהמבוגרים את התכנים החברתיים באינטרנט, מצריך את ההתייחסות שלהם למקומות בהם יש מי שפוגע או מי שנפגע, גם אם מדובר בחבר הכי טוב שלהם. במילים אחרות ניתן לומר להם: “ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, כך האחריות גדלה יותר”.

הצקות ואלימות:  תמונות וסרטונים הנשלחים בין חברים, הופכים לעיתים למקור זמין להצקות ואלימות ברשת, גם אם מדובר בחברים הכי טובים.
מה עושים? זו ההזדמנות לשאול את הילדים: למי נועדו התמונות? מי אמור לראות את הסרטון? ומה יקרה אם מי שלא אמור לראות יראה? פעמים רבות בני הנוער לא רוצים שההורים (או בכלל זה קרובי משפחה בכלל) יראו את מה שכמעט כל העולם כבר ראה. הנורות האדומות ידלקו מעצמן כאשר הם ידמיינו מה יקרה כאשר סבא וסבתא יראו אותם בתמונה החושפנית באינסטוש (instagram) או בקליפ הפרובוקטיבי שערכו במיוזיקלי (Musical.ly).

הרעיון המרכזי שעומד בבסיסן של נורות ההזהרה וההמלצות הנזכרות למעלה, הוא שהעולם הווירטואלי הינו למעשה עולם ללא גבולות. וככזה, האחריות להצבת גבולות היא על המשתמשים, בין שהם מבוגרים ובין שהם ילדים ומתבגרים. נכון, עד גיל מסוים זו אחריות מלאה של ההורים, במיוחד בכל מה שקשור לטריטוריה בבית. אולם, כאשר העצמאות של הילדים גדלה, כאשר  הם נמצאים שעות רבות מחוץ לשליטה של ההורים, ובו בזמן אוחזים בטלפון נייד שבעזרתו ניתן לנהל מדינה, אין מנוס מלהתחיל להעביר את האחריות גם לילדים עצמם. לצד העברת האחריות, מומלץ לזהות יחד איתם את המהמורות הצפויות להם במהלך השעות הרבות שהם גולשים ברשת. וכן, לתת למתבגרים כלים, רשת ביטחון, להתמודד לא רק מול איומים דמיוניים כמו ארגוני טרור או פדופילים, אלא גם מול החברים הטובים ביותר שלהם מהכיתה, מהשכונה, מהחוג או מתנועת הנוער.

הכותב הוא עובד סוציאלי, מרצה ומנחה קבוצות, עובד עם הורים, מתבגרים ואנשי מקצוע בתחום החינוך והמניעה, ואב לשלושה.

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.