שיחה על התנהגויות מסוכנות אינה חייבת להסתכם במשפט: “אל תשתי מבקבוק פתוח, שלא יסממו אותך בסם האונס”. מוטב שנעמיק את הדיון כך שנוכל לספק למתבגרים כלים להתמודדות עם כלל הסכנות והפיתויים אשר יעמדו בדרכם. כך תעשו זאת נכון!
כל בני האדם, בכל גיל, לוקחים סיכונים בצורה כזו או אחרת. בתי הקטנה מטפסת על המתקן הגבוה ביותר בגן השעשועים, התאומים שלי דוהרים ברחובות עם האופניים, ואני עושה בבית עבודת חשמל שמוטב היה להשאיר למומחה בתחום (לא תמיד, לפעמים). על פי רוב, האירועים הללו מסתיימים בשלום ואינם זוכים לתשומת לב מיוחדת מהסביבה.
בגילים צעירים מצפים מההורים להיות אחראים על בטיחות הילדים, ובגיל המבוגר מצפים מהמבוגרים לקחת אחריות על עצמם – בין אם בנסיעה בכביש סואן ובין אם ברפטינג בנהר סוער בטורקיה. אבל בין לבין ישנו גיל שלא ברור עד הסוף מי אמור להשגיח על הילדים – גיל ההתבגרות, שבו הם מצד אחד כבר ממש לא בגיל הרך ומצד שני הם עדיין אינם מבוגרים.
כשאנחנו ניגשים לשוחח עם מתבגרים על לקיחת סיכונים, הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד בהתנהגויות שליליות, כמו: שתיית אלכוהול, עישון, שימוש בסמים, גלישה לא בטוחה באינטרנט, וכדומה. אזורים אלה נוחים לשיחה מבחינתנו המבוגרים, כיוון שבהם אנחנו מרגישים שליטה בידע ומכירים את הסכנות (גם אם לא התנסינו בעצמנו). כמו כן, בתחומים אלה אנחנו יכולים להפגין נחרצות, ולא אחת גם החוק מגבה אותנו (כשמדובר בסמים, למשל) כשהוא נועץ מסמר אחרון בארון הטיעונים שלנו נגד התנהגויות מסוימות. מן העבר השני עומדים בני נוער שגם להם הזירה של סמים-אלכוהול-אינטרנט נוחה לדיאלוג מתפלסף, פחות או יותר מאותן סיבות. ואם החוק אינו עולה בקנה אחד עם עמדתם, הם תמיד יכולים לשלוף את נשק יום הדין: “ומה, אבא, אתה לא נוסע לפעמים 130 בכביש 6?”.
“גם חתונה זה מסוכן”
אני מבקש להציע כיוון אחר, שביל נוסף שנוכל לפסוע בו בשיח על התנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות. שביל זה אינו תוצאה של מחקר מעמיק או ניסוי אמפירי, אלא מסקנות מעבודה רבה עם בני נוער מרחבי הארץ. בבואנו לשוחח עם בני נוער על סכנות בגיל ההתבגרות, מומלץ שנבדוק איתם: “מה לדעתכם נחשבת התנהגות מסוכנת”? (ובלי קשר לסמים, אלכוהול וגלישה בטוחה – נושאים שבהם שמעו כבר הרצאות בבית הספר).
תוכלו לשאול אותם למשל מה הם חושבים שאנחנו כמבוגרים עושים – שהוא מסוכן. שמעתי לא פעם בני נוער שהשיבו על כך שמבוגרים מסתכנים בלקיחת הלוואה גדולה בבנק (משכנתא של 700 אלף שקלים – מסוכן, לא?), ואפילו שמעתי את התשובה: “חתונה היא דבר מסוכן, זו התחייבות לכל החיים” (נקודה מעניינת למחשבה, תודו!).
נוסף לכך, נוכל לאתגר אותם בשאלה: “מה הדבר המסוכן שלא תעשו אף פעם בחייכם, גם לא בשביל חברים טובים?”; התשובה שאני שומע בדרך כלל היא: “אני בחיים לא אהיה מוכן לרצוח”. מצוין, רצוי להגיד בקול רם, “אנחנו שמחים שיש לך גבול, שיש משהו שאת/ה לא מוכן/ה לעשות בשום אופן”. מכאן תוכלו להתקדם להתנהגויות קצת פחות פרובוקטיביות ויותר פופולריות, כמו: “האם תהיה מוכן לגנוב/להעתיק במבחן/לקפוץ מעל שער בית הספר כשהוא נעול/לנהוג ללא רישיון?”. שימו לב שהכוונה כאן למנעד רחב של התנהגויות, שבחלק מהן הסיכון הוא בריאותי, ובחלק מהן הסיכון הוא ערכי או לימודי (פסילת המבחן למשל). הרעיון בשיחה הזו הוא לא לדבר על התנהגות מסוכנת ספציפית, אלא על לקיחת סיכון באופן עקרוני. מה אנחנו מרשים לעצמנו ומה לא? ניתן אף לבחון את הרעיון הכללי של עבירה על החוק, בשאלה ישירה כמו: “האם תהיה מוכן לעבור על החוק בנושא מסוים?”. חשבו על כך, מתי הזדמן לילד שלכם להישאל בשאלות הללו? מתי עודדו אותם לחשוב על הנושאים הללו? בהזדמנות זו תוכלו לדבר איתם על משמעות החוק ומטרותיו, ולהתמקד כמובן בחוקים הרלוונטיים לבני נוער (למשל, גיל האחריות הפלילית הוא 12, או איסור על קיום יחסי מין לפני גיל 14).
הגבולות שבפנים
לסיום השיחה, שעשויה כמובן להתרחש בהמשכים בכמה הזדמנויות שונות, כדאי שנאיר לילדים שלנו גם את נושא הגבולות. אבל הפעם, בניגוד למצופה, לא נתייחס לגבולות הנכפים על הנער/ה, אלא לגבולות שהוא או היא מגדירים לעצמם בהסתמך על הידע ועל ניסיון החיים שלהם. תפקידנו הוא לעזור להם ללטש את הגבולות האלה, לעצב אותם בהתאם לנורמות ולחוקים שאנחנו מכירים כמבוגרים וממרומי ניסיוננו. בהזדמנות זו נוכל להמחיש למתבגרים את העובדה שכבר יש להם גבולות שהם קבעו לעצמם, אף כי בתקופה זו הם נתפסים (ואף מרגישים) כמתמרדים ופורצי גבולות ומוסכמות.
זכרו, אין זה מסוכן לשוחח עם המתבגר/ת, להפך. בכל דיאלוג עמם בנושא התנהגויות בסיכון טמון הפוטנציאל למניעת התנהגות מסוכנת בעתיד.
הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל, מרצה ומנחה קבוצות הורים ומתבגרים בתחום החינוך והמניעה, ואב לשלושה
