מיכל רוזין קוראת לנו לנפץ עוד תקרת זכוכית: “תפקידנו הוא לבנות את ביטחונן וערכן העצמי של בנותינו ללא קשר לאידאל היופי, ולהדגיש את חשיבות כלל התכונות המרכיבות אותן. כל ילדה צריכה להיות בעיני הוריה הכי יפה והכי חכמה”
ביום שבו נבחרתי לכנסת, אמרה לי בתי שאולי יום אחד היא תיבחר להיות ראש עירייה או ראש ממשלה. האמירה שלה מילאה אותי באושר. הבנתי כי תקרת הזכוכית שקופה בעיניה, וכי היא רואה את עצמה כמי שיכולה להגיע לכל מקום שאליו תשאף. אז גם הבנתי שהמראה שהבנות שלנו מתבוננות בה אינה רק זו התלויה על הקיר, אלא גם אנחנו – האימהות. נכון, פער הדורות בינינו נראה תהומי, והאידאלים והערכים שעליהם גדלתי שונים מהסביבה שבתוכה אני מגדלת את ילדיי. ובכל זאת, ההשפעה אינה מבוטלת.
בעשורים האחרונים אנחנו הנשים מניעות מהפכה פמיניסטית וחברתית של ממש. אנחנו מנפצות תקרות זכוכית, מובילות שיח ציבורי נוקב נגד פגיעה בנשים ומשנות את ספר החוקים. הדרך עוד ארוכה, אולם אנחנו בכיוון הנכון. אלא שבד בבד תרבות הרזון רק הולכת ומתחזקת לאורך השנים ואידאל היופי מתעצם ותופס יותר ויותר מקום. השאיפה האינסופית הזו להיראות כמו משהו שלא באמת קיים – דוגמניות ושחקניות מלוטשות בפוטושופ ועריכות וידאו או בובות ברבי שנוצרות במידות גוף חריגות ולא שכיחות – עלולה להיות הרסנית. והיא מוזנת כל העת באמצעות עולם הפרסום והתקשורת. איך פותרים את ההתנגשות הזו עם ניפוץ תקרות הזכוכית?
ההשפעה הגדולה היא שלנו
דריסת הרגל של אידיאל היופי ניכר בכל תחום בחיינו, החל מתכניות ריאליטי, דרך שלטי החוצות הפוגשים אותנו בכל יום, ועד נשות עסקים ופוליטיקאיות ומה שהן משדרות. כולנו מוקפות בכל עבר במסרים המכפיפים אותנו לתרבות הרזון. גם בנותינו – בבית הספר, בקניון או באינטרנט – נתקלות בו בכל מקום שאליו הן מפנות מבט. הדוגמניות וכובות הילדים צרות היקפים, וגם מלכת הכיתה רזה מתמיד. והאידאל הזה גובה מכולנו זמן ומשאבים יקרים לצד משטור של הגוף.
אני מודה. כאשת קריירה ונבחרת ציבור, גם אני חלק מאותה תרבות. ההערות הקבועות על המראה החיצוני והראיונות בתכניות טלוויזיה, כמו גם הדיונים בוועדות הכנסת ובמליאה, דורשים גם ממני תקן מסוים של לבוש ואיפור. מסרים כאלה, כמו “את חייבת לעבור מסך” או השוואות במראה החיצוני של חברות הכנסת – אינן מתקיימות בגזרה הגברית של חברי הכנסת.
אולם דווקא בדלת אמותינו, יש לנו כוח להשפיע הרבה יותר. כאימהות עלינו לזכור כי בכל מקום ובכל שעה עיני הילדים שלנו נשואות אלינו כמודל לחיקוי ודוגמה. כשאנחנו מסתכלות במראה, כשאנחנו מתאפרות בבוקר, כשאנחנו הולכות לקנות בגדים – הן רואות אותנו. הן שומעות את ההערות שלנו על עצמנו. מסרים סמויים וגלויים עלולים להיערם לחומה בצורה וממשטרת. עלינו מוטלת האחריות למנוע זאת.
מנטרלים את אידאל היופי
בואו נהיה שם בשבילן ונשדר להן שערכן האישי אינו נמדד במידת הבגדים, גם לא בצבע השיער. אף אחת אינה רוצה לראות את בתה מרעיבה את עצמה או מקיאה בשירותים. מחובתנו לשקף לבנות שלנו את המורכבות של אידאל היופי, לשוחח איתן על האתגרים והקשיים ולזכור לשים לב גם למסרים הלא מדוברים שאנחנו מעבירות להן – כדי להימנע ממסרים כפולים ומטעים. תפקידנו הוא לבנות את ביטחונן וערכן העצמי של בנותינו ללא קשר לאידאל היופי, ולהדגיש את חשיבות כלל התכונות המרכיבות אותן. כל ילדה צריכה להיות בעיני הוריה הכי יפה והכי חכמה. אנחנו ההורים יכולים להעניק להן את הכוח לאהוב את עצמן כפי שהן, כי באמת ובתמים הן הכי יפות בעולם.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת “מרצ”, פעילת זכויות אדם ונשים, עמדה בעבר בראש איגוד הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וכיום יו”ר שותפה של השדולה הגאה
לטור הקודם של מיכל רוזין ב”עשר פלוס”: “לא הייתי בת טיפש-עשרה רגילה”
פולחן היופי והרזון – מעיניים של אמא ומעיניים של בת
