fbpx

אמאל’ה, הילדה שלי קיבלה צו גיוס. הגיע הזמן לשחרר!

first-night-without-mum-shutterstock-300x196

“מרגע שהמעטפה של צה”ל נחתה בדואר שלי, התחלתי להפנים היבט חדש בהורות. כזה הדורש ממני צניעות הורית, המפגיש אותי עם העובדה שאין מקום להיעלב אם בתי תעדיף להתייעץ עם חברים ‘מבינים עניין’ מאשר איתי – מי שהייתה חיילת בזמן אחר, בעולם אחר”. יעל שלף מפנימה

 
[fancy_box]

6 צעדים משחררים בדרך אל המדים

1.     אפשרו לילדיכם להתנסות באופן עצמאי ולגלות אחריות – הם מכירים את עצמם, את ההעדפות והיכולות שלהם. סמכו עליהם, ויחד עם זאת הכילו, עודדו (במילה, במבט, בחיבוק) ותמכו בהם בהתמודדותם עם קשיים או החלטות שגויות ואכזבות. הימנעו ממשפטי “אמרתי לך” או “למה לא הקשבת לי!”, ונסו לדבוק במשפטי “כן, זה באמת מאכזב…” או “אני יודעת שזה היה חשוב לך…”.

2.     הקשיבו (באמת) למלש”ב/ית שלכם – רק כך תבינו מה הם חווים בתהליך החדש, המציף  והמבלבל הזה. גם אם אתם לא מסכימים איתם, גם אם הערכים או העמדות שלהם לא כמו שלכם, חשוב שהם ירגישו שאתם מכבדים את הדעות וההחלטות שלהם. הם הרי יוצרים זהות עצמאית ונבדלת משלכם, בין אם תתחברו אליה בין אם לא.

3.     גלו עניין ממקום מברר ולא ממקום מטיף – זו דלת הכניסה שלכם לעולמם. אל תחששו להתעניין, הם רוצים לדעת שאכפת לכם, אך חשוב שלא תגרמו להם להרגיש מותקפים או מוקטנים  – כי אז הם עלולים לסגור את ערוצי התקשורת. התזמון תמיד חשוב, בוודאי עם מתבגרים (אם הם טרודים או טעונים, חכו לזמן מתאים).

4.     שתפו אותם בחוויות אישיות מהצבא – נכון, זה לא דומה, אבל גם אתם נדרשתם לקבל החלטות במצבים של אי ודאות והרגשתם שההורים שלכם במקום וזמן אחרים. שתפו אותם: איך הרגשתם, כיצד פעלתם, ומה עזר לכם?

5.     עודדו אותם, האמינו בהם – בגיל ההתבגרות ישנו פער בין תחושת “כל יכול” לבין מה שקורה בפועל, ופער הזה עלול לגרום לאכזבה. תנו להם להרגיש את האמונה שלכם בהם, עזרו הם למצוא את האומץ להתמודד עם הבלתי מוכר ולהתאושש מכישלונות ומאכזבות בלי שהם יחוו ירידה בערך העצמי.

6.     שחררו! זכרו כי תהליך הגיוס מפגיש אותם לראשונה עם התמודדות עצמאית באמת – זה הזמן שלכם לפנות את רחבת המסדרים ולעבור להריע מהטריבונה.

[/fancy_box]

המעטפה שעליה מוטבע המשולש עם האות “צ” נחתה בדואר שלנו לפני כמה חודשים. יחד איתה הגיעה המכה בבטן – הבכורה קיבלה צו ראשון. צו גיוס. אני זוכרת את הרגע שבו קיבלתי אני צו ראשון, ועכשיו היא מתחילה אותו מסלול בדיוק. אבל כמו בעבר, גם הפעם גיליתי שזה בכלל לא אותו המסלול. אין דמיון. כשאני התחיילתי, הצבא החליט מה הוא צריך ואיפה. אם זה התאים למה שרצית, הרווחת. אם לא, תתמודדי. לא שאלנו שאלות, גם לא היה את מי. היום נפתח בפני הצעירים והצעירות עולם של אפשרויות, קורסים ותפקידים שעל חלק מהם יכולנו רק לדמיין.

מהר מאוד הבנתי שבתי עומדת בפני חוויה שאינני מכירה, ושבעצם היא נכנסת לעולם זר וחדש בעבור שתינו. היא כבר התחילה לדבר עם ועל הצבא בראשי תיבות שלא היו קיימים בתקופתי, וכמובן גם בערוצי תקשורת שעדיין לא הומצאו בנעוריי. נכון שאני לא העניין המרכזי פה, נכון שזה משהו שהוא שלה, אבל הלו…בכל זאת אני האמא! תמיד הייתי שם כדי לייעץ, לכוון ולהגיד את דעתי. כשהיא למדה לנהוג, למשל, התחברתי לחוויה שלה מהחוויה שלי (גם לי המורה לנהיגה “דפק ברקס”), וכשהיא התלבטה בבחירת מגמה בתיכון ידעתי להציע לה אילו נקודות לשקול בהחלטה. אבל מעטפה אחת עם כיתוב ירוק גרמה לי להבין שמשהו בתפקיד ההורי שלי משתנה. שבמסלול המשותף שלנו, הגענו לנקודה שהיא לוקחת את ההובלה, בחיילת לעתיד, ואני רק מלווה מרחוק.

מ”דום” ל”נוח” ובחזרה

מרגע שהמעטפה של צה”ל נחתה בתיבת הדואר שלי, התחלתי להפנים היבט חדש בהורות. כזה הדורש ממני צניעות הורית וצמצום עצמי, כזה המפגיש אותי עם העובדה שהתשובות נמצאות אצלה ולא אצלי ושאין מקום להיעלב אם היא תעדיף להתייעץ עם חברים “מבינים עניין” מאשר איתי (מי שהייתה חיילת בזמן אחר, בעולם אחר). מאז המעטפה הזו אני מתפנה להכיר את בתי בכובע של מלש”בית; בוחנת מה מעניין אותה בזימונים שהיא מקבלת? מהם השיקולים שלה בעד ונגד תפקידים? מה מאכזב אותה, ומדוע? כמו כן, אני מנסה לזהות מה היא אורזת בילקוט הערכים שלה – מה היא אימצה מאתנו ההורים, על מה היא ויתרה (וייתכן שרק באופן זמני), ואילו ערכים היא אימצה מבחוץ? וכך, במקביל למסע הגיוס שלה, אני עצמי יוצאת למסע שחרור. בשבילי זהו מסע לא מוכר כל כך, מפחיד אך נהדר – אולי גם בשבילה (ואולי לא). כך או כך, אני כאן כדי להקשיב, להכיל, להביע דעה צנועה ולגלות יחד איתה את הדרך שלה. אני כאן כדי לטעת בה אמונה ביכולות שלה להחליט, לבחור ולהתאושש מאכזבות. אני עומדת קרוב, אבל ממרחק, לפעמים בדום מתוח של אמא דואגת ולפעמים סומכת על עצמה לגמרי ועוברת ל”נוח” . אני כאן בשבילה מתי ואיך שהיא צריכה אותי.

דרך צלחה בתי היקרה, אני מצדיעה לך בגאווה.

הכותבת היא מנחת הורים, בוגרת מכון אדלר ומוסמכת משרד החינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים ברחבי הארץ

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.