גיל ההתבגרות המוקדם מוביל לתופעה נוספת: מתבגרים מזהים עצמם כבעלי נטייה חד-מינית כבר סביב גיל 12. בשנה האחרונה התקבלו במערכת “עשר פלוס” עשרות פניות מהורים, המבטאות את המצוקה הרגשית הן של הילד הן של ההורה. איך הורים צריכים להגיב, והאם נטייה בגיל הזה עשויה להשתנות?
בשנה האחרונה פנו הורים רבים למדור “הורים שואלים” של האתר, כשהם מביעים חששות מפני האפשרות שבנם או בתם חד מיניים או אפילו טרנסג’נדרים. ריבוי הפניות הצליח להפתיע גם אותנו, אם כי ניתן לשער שאחד הגורמים לו הוא המוּדעוּת הגבוהה לנושא – בין היתר בעקבות הרצח המצער של הנערה שירה בנקי במהלך מצעד הגאווה בסוף חודש יולי של שנת 2015.
“במקביל לעובדה שגיל ההתבגרות הוקדם בכמה שנים, גם הגיל שבו בני עשרה מזהים עצמם כחד מיניים ירד באופן משמעותי – מגיל ממוצע 16 לגיל ממוצע 12”, מסבירה ד”ר ריבי אפרת, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית קלינית, מומחית בטיפול ומחקר בתחום המגדר והקהילה ההומו-לסבית. “כיוון שגיל ההתבגרות המוקדם מוביל להתנסות מינית מוקדמת (בממוצע: גיל 13 אצל בנים, גיל 15 אצל בנות), הוקדם גם הגיל שבו מתבגרים מאמצים לעצמם זהות חד-מינית לגיל 15. התוצאה היא שכיום גיל 16 הוא הגיל הממוצע של ‘יציאה מהארון’ בקרב נערים ונערות”.
האם כל “יציאה מהארון” כזו מצביעה בהכרח על הזהות המינית של המתבגר/ת גם בחיים הבוגרים?
“הפסיכולוגיה של היום כבר מדברת על ‘רצף מיניות’. פחות מכך על גיבוש מיניות על פי קטגוריה מוחלטת”, משיבה ד”ר אפרת. “לפי גישה זו, מיניות יכולה לנוע לאורך החיים על פני רצף הנמתח בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות. הרצף בנוי ממגוון סוגי מיניות, ובני האדם עשויים לשנות את מיקומם עליו בפרקי זמן שונים. רק לצורך המחשה: מתבגר יכול להגדיר עצמו כהטרוסקסואל בגיל ההתבגרות, ואילו בגיל 40 ‘לעבור צד’. באותה מידה, מתבגר יכול להגדיר עצמו כהומו ולנהל מערכות חיים הומוסקסואליות במשך כמה שנים, אך לבסוף לבחור במסגרת חיים הטרוסקסואלית. חשוב להבין שנער שאינו הומוסקסואל לא יבחר בחיים כאלה, גם אם הוא התנסה בכך בגיל הנעורים”.
דיבור נשי “עם הידיים”
רק בשבוע שעבר כתבה לנו אמא: “שמנו לב שהילד שלנו מתחיל להתנהג שונה, עם נטיות נשיות ודיבור עם הידיים. הוא כאילו חושב שזה ‘מגניב’, ולדעתי זה התנהלות חריגה בקרב בני גילו – ילדים בגיל 12. איך אפשר להשפיע על הילד בגיל כזה, ואיך אנחנו כהורים אמורים להגיב להתנהגות שלו”?
ד”ר אפרת השיבה לאם המודאגת: “בנכם בן ה-12 נמצא בגיל ההתבגרות, שהוא גיל מבלבל ומבולבל. זהו גיל שבו הרגשות וההורמונים אינם בהלימה עם יכולות רגשיות ואף קוגניטיביות, ולכן הוא עשוי להתנסות במגוון התנהגויות הכוללות גם כאלה הקשורות בהיבטים המיניים. אין לדעת כיום, לפי מה שאתם מתארים, מה משמעות התנועות הללו בעבורו, ובטח אי אפשר לדעת לאן – אם בכלל – יובילו בעתיד. המלצתי היא להיזהר מהבעת עמדה שלילית כלפי התנהגותו, כדי שלא תגרמו לו לחוש ‘לא בסדר’, ‘לא נכון’, ‘לא נאהב’ ואולי אף דחוי על ידי הוריו.
“פעמים רבות, להורים קשה לראות את ילדיהם מתנהגים ‘אחרת’, הדאגה ברורה. אך לצד זאת חשוב מאוד שנוכל כמבוגרים לפגוש בקושי הזה שלנו ולבחון האם אנחנו לא שיפוטיים כלפי הילד ולא מקבלים אותו. חשוב שתבחנו האם הילד עצמו חש מצוקה סביב התנהגותו זו או שהיא נראית לו הולמת. נסו ‘להיות איתו’ במה שהוא רוצה ואוהב”.
לסבית בת 13
לפני שבועות אחדים כתבה לנו אמא: “אתמול בבוקר מצאתי בתיק שלי מכתב מהבת שלי. היא כתבה לי” ‘אמא, אני לסבית’. מדובר בילדה בת 13. אחרי ההלם הראשוני, סיפרתי לבעלי וכתבתי לה חזרה סמס שמצאתי את המכתב. אני גאה בה מאוד על האומץ שהפגינה, אנחנו אוהבים אותה מאוד. בערב נשוחח איתה ובשיתוף איתה נחליט איך מתקדמים. אבל השאלה שלי היא, מה הלאה? אני באמת לא יודעת מה עושים הלאה”.
“הדבר החשוב מכול הוא שהבת שלכם בוטחת בכם, מאמינה בכם וזקוקה לכם, ולכן היא משתפת אתכם בנטייתה”, השיבה ד”ר אפרת לאם חסרת האונים. “היא לא לבד עם ההתמודדות, וזה מצב מצוין. היא בת מזל. אני לא יודעת אם יש ‘הלאה’ טיפוסי, כל משפחה והמאפיינים שלה וכל מתבגר/ת והאישיות הייחודית לו/ה. בכל זאת חשוב לי לציין כמה דברים:
1. הילדה שלכם עוברת, במקביל לתהליך ההתבגרות, תהליך של גיבוש עצמה כנערה לסבית. משמעות הדבר היא שנוסף למשימות ההתבגרות המקובלות, היא תפגוש משימות נוספות שמטרתן לגבש את החלק הלסבי בתוך אישיותה בכלל. למשל, קבלה ואהבה עצמית כבסיס ליכולת להיות ‘אחרת’, היכרות עם נוער להט”ב, ושיתוף קבוצות השווים שלה.
2. חשוב שתוודאו שהיא אינה עוברת הטרדות או פגיעות על רקע נטייתה המינית. בגיל הזה כל שונוּת, בוודאי על רקע מיניות, עלולה להיתפס כמאיימת משום שבני הנוער עסוקים בגיבוש ההיבט הזה באישיותם. בשיחה איתה כדאי לעודד אותה לבוא ולשתף אתכם ולהיעזר בכם בכל מקרה שהיא חווה הטרדה או השפלה. אתם חומת הביטחון שלה ביכולתה לגדול כראוי.
3. כמשפחה גם אתם תעברו כעת תהליך קבלה. אתם תפגשו בתוך עצמכם רגשות שונים, חלק מהם שליליים (דחייה מהנטייה, כעס עליה, פחד גדול לעתידה), וייתכן שאתם עצמכם ‘תיכנסו לארון’ ולא תשתפו משפחה וחברים. אם יש ילדים/ות נוספים בבית, צריך לחשוב אם ואיך לשתף אותם. הכול לגיטימי, תנו לעצמכם לעבור את התהליך שאתם צריכים לעבור ואל תצפו מעצמכם לקבל את העניין ולהרגיש איתו נוח באופן מיידי. בכל מקרה, אני ממליצה לכם לשתף את בתכם בכל החלטה משפחתית בהקשר הזה (אם אתם מחליטים לשתף אחים/ות, משפחה מורחבת)…ובעיקר, המשיכו לאהוב אותה, לחנך אותה ולהיות שם בשבילה – כפי שנשמע שאתם עד כה”.
“רק בגלל כתבה בעיתון?”
במהלך החופש הגדול התקבלה במערכת הפנייה הבאה (כאן היא מובאת בקצרה): “בני, בן 14, קרא כתבה בנושא נטיות מיניות ומאז ‘נכנס לבלבול עם עצמו’ וכל היום מתעסק בנושא. לטענתו, לפני שקרא את הכתבה הוא נמשך לבנות, אבל מאז שקרא והבין שבגיל ההתבגרות ‘ההורמונים משתוללים’ וייתכן כי יימשך גם לבנים, הוא מרגיש לחוץ מאוד והתחיל לדמיין שהוא נמשך לבנים. לא ברור לו כרגע אם הוא עדיין נמשך לבנות, הוא טוען בתוקף שכל העניין התפרץ עם קריאת הכתבה ושהוא לא רוצה בשום פנים ואופן “להיות כזה”. הוא מוטרד ומדוכא וכל היום יושב בחדר ובוכה. אני מנסה להרגיע אותו שגם אם הנטיות שלו יתגלו כהומוסקסואליות זה לא סוף העולם, שלא ייתן לזה להטריד אותו כרגע כי הוא רק מתחיל את הבגרות המינית.“אציין כי לקח זמן רב עד שהוא סיפר לי מה מטריד אותו, והוא מסרב לשתף את בעלי בעניין. לכן כרגע אני היחידה שמדברת איתו על הנושא. בעקבות מצב רוחו פנינו לייעוץ של מטפלת, שכבר בפגישה הראשונה אמרה שלדעתה הוא כרגע בדיכאון והיא ממליצה ללכת לפסיכיאטר כדי שיאבחן אותו וישלול דברים אחרים. אשמח לחוות דעת נוספת ועצות כיצד לנהוג עם בני”.
“לאמא הדאוגה, בנך בגיל 14 – גיל מבולבל ומבלבל לא רק בעבור בני הנוער, אלא גם לבני המשפחות שלהם” משיבה ד”ר אפרת. “ממה שכתבת ניתן לשער כי דבר מה בסוגיה של נטייה הומוסקסואלית נגע בבנך. אין לדעת כרגע מהו אותו עניין – אולי הומוסקסואליות שרוצה לצאת, אולי עצם ההבנה שהתופעה הזו קיימת ושלא כולם הטרוסקסואליים. ההבנה הזו כשלעצמה היא הבנה מטלטלת. ואולי זהו הפחד מהסביבה, מהתגובות שלה. קשה מאוד להבחין, ומכאן גם נובע הבלבול, המוכר מאוד לבני הנוער שמתעמתים בשנים הללו עם אמביוולנטיות ביחס לסוגיות קיומיות ואחרות. חלק מבני העשרה עשויים להגיב בבכי, בהסתגרות, בבהלה וכו’. אני ממליצה לשקול שוב האם כדאי לפנות לפסיכיאטר, כיוון שאינני בטוחה שהילד זקוק לכך כעת. לפי מה שכתבת, אין עדויות לדיכאון, ולכן הייתי נמנעת מפנייה למסגרת הפועלת באופן רפואי וגם מתייגת בזמן שהנער נמצא בשלב התפתחותי נורמטיבי לגמרי. יחד עם זאת, חשוב להפנות את בנך לייעוץ וטיפול רגשי כדי שיקלו עליו בהתמודדות עם כל מה שמתעורר בו”.
טרנסג’נדר ופחד מאובדנות
באוקטובר שעבר התקבלה במערכת פנייה נוגעת ללב מאת אמא מבולבלת, שבנה בן ה-15 חשף בפניה כי הוא מתמודד חודשים ארוכים עם מחשבות בלתי פוסקות על טרנסג’נדריות. במקרה הזה הטריגר היה בצורת ניתוח אסטרולוגי שהנער קרא באינטרנט: “…איכשהו זה התפתח אצלו במחשבות והוא הבין שכנראה יש קשר לזהות המינית שלו, ושבעצם היה נוח יותר לו היה בת הנמשכת לבן. כלומר טרנסג’נדר. הוא כבר שנה מתמודד עם המחשבות האלה ומנסה להדחיק אותן, אבל הן גוברות עליו והוא מרגיש בודד ומדוכא…בכל ערב המחשבות מתעצמות עד כדי כך שהוא לא יכול לישון ובא אליי ומבקש שאשב או אשן לצדו, שואל שוב ושוב אם אמשיך לאהוב אותו. עדיין לא סיפרתי לבעלי, אינני מסוגלת להכיל את זה. עוברות לי הרבה מחשבות בראש, ואני מפחדת להגיד משהו שיהיה טעות כי הוא כל הזמן אומר כמה הוא מבולבל ומפחד…וחס וחלילה שלא יוביל אותו לאובדנות! עד היום לא היו שום סימנים חיצוניים בהתנהגות או בדיבור שלו, ושמעולם הוא לא הראה נטייה או התיימרות להיראות או להתנהג כמו בת. הוא מאוד ‘בן’ בדיבור ובהתנהגות. לאן עליי להפנות אותו (ואותנו)?”
ד”ר אפרת משיבה לאם באריכות וברגישות האופיינית לה, וכאן עיקר הדברים (לשאלה ולתשובה במלואן): “…הדבר הראשון והחשוב מכול, שאותו את כבר עושה, הוא להבטיח לילד שאת שם ולא משנה מה התהליך ומה תהיינה התוצאות. את שם איתו – אוהבת, מלווה ותומכת. חשוב מאוד שתחזרי ותגידי לו זאת שוב ושוב. בנך נמצא בבהלה גדולה לאבד אתכם, ולכן חשוב שירגיש ממך כל הזמן את האהבה, הקבלה והתמיכה. נוסף לכך, הסבירי לו שהבלבול שהוא חווה הוא אופייני וטבעי, וכי אין בו משהו לא נורמלי או לא שפוי. הבלבול הוא תגובה רווחת ושכיחה מאוד.
“הנטייה בגיל ההתבגרות היא לאיבוד פרופורציות – הכול נראה דרמטי מאוד. ולכן, חשוב ‘לנרמל’ לו את החוויה המבולבלת. אמרי לו שקשה מאוד עם הבלבול, זה מפחיד ומטלטל, אבל בסופו של דבר יוצאים מזה. הדגישי את הזמניות של הבלבול, את העובדה שיגיע גם השלב שבו הוא יקבל החלטה כלשהי שתרגיע את הבלבול.
המחשבות האובדניות הן חלק מהתגובה המבוהלת, מהתחושה כי לא רואים את האור בקצה המנהרה. עשי עם בנך הסכם – בכל רגע שבו הוא מרגיש כי עולה אצלו מחשבה אובדנית, הוא לא עושה כלום אלא מיד פונה אלייך. הוא מתחייב לא לפגוע בעצמו. זהו הסכם שהוא חייב לעמוד בו – כי הוא לטובתו וזה חלק ממה שאתם עוברים יחד, הבהירי זאת. אל תתני את תמיכתך ואהבתך בהסכם הזה – אבל כן דרשי אותו.
“קשה לדעת בשלב הזה לאיזה כיוון בנך יפנה, וגם אין צורך לקבל כעת החלטה כלשהי. נראה כי בנך נמצא בתהליך, ותהליך אורך זמן. העניין הוא שבגיל ההתבגרות קשה מאוד לילד להימצא בתהליך, כי הוא זקוק לתשובות כאן ועכשיו (והכי טוב אתמול). נסי להסביר לו כי הוא נמצא בתוך תהליך שייקח את הזמן שייקח. אי אפשר לדעת כמה זמן, כי לכל אחד הקצב שלו. אין נכון ולא נכון, אין טוב או רע. יש את מה שיתאים לו – ולו בלבד. חשוב מאוד לפנות לטיפול פסיכותרפי (נפשי) ולקבל עזרה מקצועית – גם הילד וגם אתם, ההורים. במהלך הטיפול יעזרו לילד לברר מי הוא, מה הוא רוצה, ואיך לממש את רצונותיו”.
כתובות חשובות לסיוע:
תהל”ה – תמיכה להורים של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג’נדרים וביסקסואלים
איג”י – ארגון נוער גאה המעניק תמיכה לצעירים להט”ב (לסביות, הומואים, טרנסג’נדר, ביסקסואלים)