המתכון של אורית אור לשיפור מערכת היחסים עם המתבגר/ת: “זוכרים את מי שהייתה פעם שמחה וחופשייה כל כך, מביאים אותה עכשיו אל תוך החיים, נזכרים בה ומרגישים אותה. ומשם – פחות חשוב מה נעשה, חשוב יותר מי נהיה”
[fancy_box]
שמעתם כבר?
נעים להכיר: “רדיו מהות החיים”
רדיו מהות החיים פועל תחת הקרן המשפחתית על-שם תד אריסון, ומשדר מוזיקה ותכניות ללא חדשות וללא פרסומות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. זהו רדיו המהווה ערוץ תקשורת איכותי ומעורר מחשבה, מציע אלטרנטיבה לתקשורת הקיימת ומעניק למאזינים נקודות מבט נוספות על נושאים יום יומיים מכל תחומי החיים.
[/fancy_box]
אני זוכרת את הנערה היפה, החופשייה, שנסעה בטרמפים והרגישה שהעולם פרוש לרגליה, שדבר לא קריטי, שיצאה מהבית עם כפכפים, בלי תיק, בלי ארנק. אני רואה לנגד עיניי את הנערה התמימה, המאמינה והבוטחת, שחיה בעולם ללא נחשים, שפילסה את דרכה יחפה בשדה קוצים. נערה שחיה בעולם ללא חיידקים וללא מחלות, שישנה וישנה וישנה (והתעוררה רק ביקיצה טבעית), שיצרה והמציאה ובנתה וכתבה ועפה למחוזות של יופי וקסם, שהניחה לכל מפגש להיות חדש. הנערה שפגשה אנשים והתבוננה בעיניהם, שהקשיבה לחדש ולאחר, שהייתה בוטחת ונלהבת, שיצאה להפגנות, שהעזה לנסות, שהסכימה לא לדעת ולהישאר עוד קצת, שבחרה ללכת כשכבר לא התאים לה להישאר. זו שהתרגשה שוב ושוב מכל דבר, שהמציאה את עצמה ואת העולם שלה בדרכה.
ויום אחד הנערה הזאת התאהבה, ואז נולדו לה ילדים, ואז היא התחילה להיעלם…הלכה ודעכה, הלכה והתכסתה, הלכה ונעלמה. היא הפכה עצמה לשקופה למען ילדיה, הפכה למבוגרת אחראית ויבשה, מייבשת את עצמה, את ילדיה ואת אהובה. היא הפכה להיות כל מה שהיא לא אהבה באמא שלה. הנערה הזאת, היפה, החופשייה. מה קרה לה בדרך?
הם כאן כדי להזכיר לנו
האם אנחנו זוכרים את עצמנו כנערים ונערות? האם אנחנו זוכרים את תחושת החופש, את ההרגשה שהכול אפשרי, את הזעם על עוולות, את ההתעלמות מסכנות? האם אנחנו זוכרים את התחושה השחצנית והבוטחת שהעתיד לעולם לא יגיע ולכן אין מה לדאוג, ושגם אם הוא יגיע “יהיה בסדר”? את ההרגשה שאין מה להתכווץ ולהתפשר עכשיו כדי שאולי משהו טוב יותר יקרה אחר כך?
והאישה, האמא, כבר רוצה כל כך להשיב את איכויות הנערה ההרפתקנית לחייה. להשיב את כוח היצירה, את הבלגן המבורך של חיים נוטפי אהבה אל תוך המשפחה, את השקט, את הפראות, את החופש. היא כבר רוצה להשיב את התחושה שהכול בסדר, ומה שלא – יהיה בסדר. להחזיר את מה שאבד, להשיב את מה שהוקרב על מזבח האמהות.
איך עושים את זה? איך מצד אחד מאפשרים חופש לילדינו, ומצד שני לא מזניחים, לא מסכנים, שומרים עליהם, מלמדים אותם? מה עושים כשהוויכוחים הופכים להיות כלי התקשורת המרכזי? התשובה פשוטה להבנה, אך עלולה להיות מסובכת לביצוע. באים מכיוון הנער/ה. זוכרים את מי שהייתה פעם שמחה וחופשייה כל כך, מביאים אותה עכשיו אל תוך החיים. נזכרים בה ומרגישים אותה, ומשם – פחות חשוב מה נעשה וחשוב יותר מי נהיה.
טבעי שמתבגרים מציבים מראה מכוערת להורים שלהם. נערים ונערות מגדירים את עצמם, בין השאר, על פי ההבדל ביניהם לבין הוריהם. לכן, כשהם רואים את התפל והמזויף, הם חושבים לעצמם “אני לא אהיה כזה”. מתפקידם לראות את מה שיותר מדי, את מה שחסר, את מה שמבייש, את מה שמלאכותי. ובשלב הזה, שבו הם כובשים את עצמאותם ואת מקומם בעולם, הם צועקים או מציבים זאת מולנו ההורים – כיאה ללוחמים.
אנחנו, ההורים, יכולים להתייצב מול הילדים שלנו או איתם. כשאני באה אל בנותיי ומרגישה “מולן”, הדרך למאבקי הכוחות ברורה ובלתי נמנעת. כשאני באה אל בנותיי מהצד שלהן, כלומר מרגישה איתן – התקשורת והאהבה יכולות לפתור גם קונפליקטים עמוקים ביותר. אחרי שנכרות ברית של הקשבה והבנה עם ילדינו המתבגרים, כשהם יהיו בטוחים שאנחנו מבינים אותם, כשהם ישתכנעו וירגישו שאנחנו בצד שלהם – רק אז נוכל גם ללמד ולשנות. אבל אף לא רגע קטן לפני כן.
לארץ לעולם לא
איך אני יודעת את זה? הייתי שם. גם אתם, זוכרים? היינו במקומות האלה שבהם ההורים שלנו היו מולנו ובמקומות שבהם היו לצדנו. אם נתאמץ, ניזכר ונרגיש מה “עבד” אתנו. ואת הברית הזאת ננסה ליצור בכל פעם מחדש. נחדש אותה. ניזכר בה. ניזכר שוב ושוב שאנחנו לא רוצים להיות “מול” הילדים שלנו, אלא איתם. שינוי הגישה אמנם לא יפתור לנו את כל הבעיות, אך יוביל אותנו לארץ שבה אפשר לפתור אותן. הארץ היחידה שבה בעיות יכולות להיפתר היא ארץ של הבנה, קירבה, הקשבה ופתיחות. מה דעתכם לנסות? התחילו היום. כעת. בחופש הגדול.
הכותבת היא מחברת הספר “אישה יודעת”, שיחד עם בן זוגה שי אור יצרה את הדיסק והגישה “בדיוק כמו שאני”. בני הזוג אור מגישים יחד תכנית הורות חדשה ברדיו “מהות החיים” בשם “בדיוק כמו שאני – המשפחה כמרחב פריחה”.
להאזנה לתחנה
5 צעדים בדרך לפתרון קונפליקט עם המתבגר/ת
