fbpx

מתי זה באמת שיימינג?

shutterstock_296799968 (1)

 

אורנה היילינגר מבולבלת. האם כולנו באמת מבינים מתי פוסט עונה על הצורך בחופש הביטוי ומתי הוא הופך לשיימינג? “אני מודה שקשה לי עם החד-ממדיות הזו, שבה כל דבר הופך להיות שיימינג. בעיניי, צריכים להיות כללי מסגרת, אולי הנחיות שימוש, נהלי אסור ומותר בפרסום פוסט ברשת החברתית”

 

השימוש העודף במילה הכי שחוקה בעת האחרונה “שיימינג” מצליח לבלבל אותי. גם כשמנסים לעזור לי, ומסבירים לאט, ואומרים “בִּיוּש”, כאילו ההגייה האיטית למילה בעברית עושה את כל ההבדל, עדיין אינני מבינה. אני יודעת כי את עדנתה המאוחרת קיבלה המילה הזו (בעברית או באנגלית מעוברתת) בהקשר למרחב המקוון. לפני התנחלותו של המרחב הזה סביבנו, והכיבוש המוחלט שלו את חיינו, אני לא זוכרת שימוש במונח הזה. לפחות לא באופן שכיח. ותרו לי על ההיסטוריה של המונח והתופעה, כי אני מכירה ויודעת.

אבל מתי זה באמת שיימינג, ומתי לא? האם הזילות שאנו נוקטים במילה, ואם יורשה לי, לעתים אף הזנייה, נוטלת ממנה את כוחה או דווקא מחזקת אותה? מתי ממסחרים את המילה כדי לקדם משהו (ספר, הצגה, סרט, חברות במועדון, וכיו”ב), ומתי מתארים מצב כשיימינג (למרות שהמצב עצמו לא ידע בכלל שהוא שיימינג)? האמנם כל מילה רעה על אחר, דעה הפוכה או ביקורת היא שיימינג? האם העלבה, בדיחה גרועה על חשבונו של אחר, נקמה מילולית או פיזית, האם כל אלו הם שיימינג? אני מודה שקשה לי עם החד-ממדיות הזו, שבה כל דבר הופך להיות שיימינג. בעיניי, צריכים להיות כללי מסגרת, אולי הנחיות שימוש, נוהל אסור ומותר בפרסום פוסט ברשת החברתית. נשאלתי לא פעם כיצד יודעים אם אמירה, מעשה או תגובה הם בגדר שיימינג. אז זהו ש… זה קצת מורכב, אך מדויק להפליא. וזה עובד בדיוק כך: שני אנשים יודעים בוודאות, ורק הם אלו שיכולים לשפוט: מי שכתב או עשה, ומי שעליו נכתב או נעשה. מי שכתב או עשה יודע מה הוא רצה להשיג, ומי שעליו נכתב או נעשה יודע איך הוא מרגיש. גם אם מי שכתב לא התכוון, ייתכן שבכל זאת הוא בייש. וגם אם זה שבייש לא פגע, עדיין הוא בייש.

המרחב המקוון הוא נכס

אפשר לומר כי המרחב המקוון נתן לכולנו מתנה שאין דומה לה: חופש, מידע, במה, הזדמנויות אין סופיות. המרחב המקוון הוא נכס אסטרטגי, משאב מציאות שהולך ומתפתח, שהולך ומתעצם. ובמרחב הזה חיה לה בכיף תופעת השיימינג. זאת שאפילו על אופייה יש לנו חילוקי דעות: לא מעט סבורים כי זו תופעה חיובית המאפשרת צדק לחלשים, הנותנת במה לחסרי הקול בחברה. שהשיימינג מאפשר להתריע על עוולות ולעורר תגובות. מנגד, לא מעט סבורים, ואני ביניהם, כי בכל הקשור למרחב המקוון אין שיימיג טוב. ואם תשאלו למה, התשובה היא בגלל הנצחיות שבמרחב, בגלל אפקט הצונאמי, בגלל העוצמה שדברים יכולים לקבל ללא כל פרופורציה לכוחם האמיתי. כך שגם אם מדובר על עובדות, שלוש התכונות הללו עלולות לגרום לכל שיימינג להיות עונש לא מידתי. מבולבלת או לא, אני חושבת שנכון להניח למילה הזו, להתבונן בנעשה במרחב המקוון בלי תיוג או כינוי. ואם נניח לה, נגלה מספר דברים: קודם כול נראה כי תמונות, פוסטים וטוקבקים פוגעניים לא נכתבים מעצמם, וכי פגיעה מקוונת באדם (ילד, נער, או מבוגר) אינה גורמת לו לצחוק או ליהנות. שלוש שניות של מחשבה יכולות לעשות הבדל בין חוויה טובה לכאב לכל החיים. בעצם, הכוח לא לשתף ולא להשתתף בשיימינג נתון בידי כל משתתף. ולכן כדאי שנבין ונזכור כי המרחב המקוון הוא אחלה מקום, אם רק נקפיד לשמור עליו ככזה. כוחו של האחד הוא ככוחו של המון, וניתן לחולל שינוי ברשת. תלוי בכל אחד מאיתנו. בואו פשוט נחליט שמהיום אנחנו אומרים: אפס סובלנות לבריונות ברשת.

 

הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטנרט – מרכז המסייע לנפגעים ברשת ומפעיל קו חם 24/7  

מה קורה כשאמא מגלה שבתה מנהיגה כנופיה ברשת?

איך קרה שהשיימינג הועמד למשפט?

 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.