“…ובהחלטה עצובה, מרירה ודמעית אכבה את חושיי ואהרוס את תמיד, אעלים אתכם כבן-רגע ואשמיד את הכל כדי למחוק את מה שהתברר כ-האסון הגדול. אומר שחום ואפול לתהום ורגע לפני שחושי האחרון יפסיק לפעול אחשוב בליבי, אהרהר לרגעים ואחייך במותי”.
(“להאיר את הרי החושך”, עמוד 264. מתוך הבית האחרון בשיר מהבלוג של תומר, תלמיד צעיר שהתאבד)
[fancy_box]
חייבים לדבר על זה! את הסיסמה הזו חרתו על דגלם בעמותת בשביל החיים – עמותה התנדבותית אשר שמה לה למטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ולתמוך במשפחות שיקיריהן התאבדו. בעמותה פועלים להגברת המודעות לתופעת ההתאבדות בישראל בכלל ולהתאבדויות בני נוער בפרט.
[/fancy_box]
למה מפרסמים את הספר הזה רק עכשיו? שאלתי את עצמי כשהגיע לידיי הספר “להאיר את הרי החושך” והשיב אותי באחת לשנות ההוראה שלי בחטיבת הביניים, עת הייתי אם צעירה ומורה המתמודדת עם לבטי ההתבגרות של תלמידיי. במקביל עלו בפניי כמו סרט נע תמונות מתוך אירועי ההתאבדות של בני נוער שהכרתי מקרוב (פעם אחת כאמא, כשבני איבד חבר קרוב; פעם אחת כמורה, כשאחד מבוגריי שם קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי). היום אני כבר יודעת, רוב ההורים לבני הנוער אינם ערים כלל לאפשרות שהילד שלהם ישקול לשים קץ לחייו.
כשבנם של זוג חברים קרוב במיוחד שם קץ לחייו בגיל 17 והותיר אחריו מחברות של מילים, שאלו כולם: “האם הכתובת הייתה על הקיר”? ילד יפה, ילד מוצלח, אהוד, תלמיד מצטיין, פעיל חברתי במסגרות שונות שאיש “לא ראה” עד כמה נסערת נפשו, כלואה, מסוגרת ואינה מסוגלת להתמודד עם הכאוס שאליו נקלע. “לא חסר לו כלום”!, שבה אמו וסיננה לאוזניי, מסרבת לקבל את רוע הבשורה. “איך לא עצרנו לרגע והקשבנו לו”? אבל השאלות נותרו ללא מענה. האסון שפקד אותם לפני 28 שנה פירק את התא המשפחתי כולו, בעיקר בעקבות חילופי האשמות שגאו ככל שחלפו הימים מאז בנם שם קץ לחייו.
500 בני אדם מתאבדים מידי שנה בישראל, מתוכם כמאה בני נוער. בעשורים האחרונים הפכה האובדנות לסיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער בעולם ובישראל. מה אנו יודעים על תופעת האובדנות בקרב בני נוער? מדוע צעירים שכל חייהם לפניהם בוחרים במוות? מהם סימני האזהרה? כיצד אפשר להבין זאת, וכיצד אפשר למנוע? בגיל ההתבגרות, גיל המורכב מבחינה פסיכולוגית, חלים שינויים גופניים, נפשיים וחברתיים. בני הנוער עסוקים ומודאגים מכל שינוי החל בגופם, מנהלים קונפליקט עם ההורים על רקע הצורך בעצמאות, מעורבים באהבות ראשונות וחוששים מהעתיד. זהו בעצם הגיל שבו הם מבינים לראשונה שהחיים הם סופיים ושיש בידם האפשרות לבחור לסיימם. דומה כי לעתים הכאב הנפשי שאליו הם נקלעים בצירוף הנסיבות הוא בלתי נסבל, ובשעה שקיימת גם מועדוּת פסיכו-ביולוגית לפגיעה עצמית, יוצאות המחשבות מהכוח אל הפועל והם עלולים לנסות (ואף להצליח) להתאבד. “להאיר את הרי החושך” הוא ספר עיון שמטרתו להוציא את תופעת ההתאבדות מן המחשכים ולמקם אותה על סדר היום החברתי בישראל. הספר מביא תמונה כוללת לתופעת ההתאבדות בקרב חיילים ובני נוער, באמצעות דיון בהיבטים הפסיכולוגיים, הביולוגיים והסביבתיים העלולים להוביל למצוקה אובדנית. בספר משולב ידע מדעי אודות מניעת אובדנות והטיפול בה יחד עם עדויות של אנשים שנפגעו מאובדנות. פרק מיוחד מוקדש לשיחות עם מטופלים אובדניים ששיתפו במחשבות, במניעים, בקשיים ובהתמודדויות שחוו. פרק נוסף מוקדש להתמודדות עם תחושות האשם וחוסר האונים של בני המשפחה של המתאבדים ובדרכי הטיפול בהם. עוד בספר: נושאים שטרם נכתב עליהם בהקשר הישראלי, כגון פגיעה-עצמית לא אובדנית, ותפקיד המדיה המסורתית והמדיה החדשה בליבוי התופעה ובמניעתה. אחד הגילויים בספר הוא התכנית הצה”לית למניעת התאבדויות והצלחתה: בצעד דרמטי הוחלט על איסור יציאה עם נשק הביתה, מה שהפחית את שיעור המתאבדים ב-75 אחוזים. לראייתי כהורה, כאדם וכמחנכת הספר להאיר את הרי החושך הוא מקור מידע חשוב לאנשי מקצוע בתחומי בריאות הנפש, החינוך והרווחה, ולא פחות מהם לבני משפחה של בני נוער אובדניים ולכל מי שבא במגע עם בני נוער ועשוי ללמוד בזכותו לזהות את התופעה ולדעת איך להתמודד עמה. הספר מיועד לכל ההורים לבני נוער, וכמובן עשוי לסייע למשפחות שיקיריהם התאבדו ומתמודדות עם תחושות האשם וחוסר האונים המתלוות לאבדן.
# להאיר את הרי החושך – התנהגות אובדנית בקרב בני נוער; מאת: יוסי לוי בלז, ענת ברונשטיין קלומק, ירי גביעון, אלן אפטר; הוצאת דיונון
מהבלוג של ריקי ברוך: שיחות משפחתיות ממשיכים גם אחרי גיל 20