“בני הנוער רוצים לעשן גראס רק בגלל האיסור על כך”. האומנם? לאורי גדס נמאס לשמוע את הטענה הזו בהרצאותיו, ולכן הוא יצא לחפש תשובה. אלינו הוא חזר עם מסקנה ברורה אחת
הצעת חוק לאי הפללת צרכני קנביס (מגיל 21) הייתה אמורה לעלות במהלך החודש האחרון בוועדת השרים. ההצעה לא עלתה כמתכונן, ובמקומה הוקמה ועדה מיוחדת בראשות השר לביטחון פנים במטרה לבחון את חוקי הקנביס ולהגיש את ממצאיה בתוך חודשיים. לא אתפלא אם ביום מן הימים אכן ישתנה החוק כך שיתאפשר שימוש בקנביס לצורך אישי של בילוי והנאה, כמובן ללא קשר לקנביס רפואי שאין עוררין על יתרונותיו לחולים. מפלגת “עלה ירוק” אמנם לא נכנסה לכנסת וטרם השפיעה על “פקודת הסמים”, אבל הדי הרעיונות שהיא מפיצה נשמעים היטב בקרב קהלים גדולים.
לפני כמה שנים צפיתי בסרט מתיחות שבו הושיבו ילדים צעירים מאוד לבד, מול שולחן מלא בממתקים. אף כי אסרו עליהם לגעת בדבר עד שהמבוגר האחראי יחזור, תוך דקות ספורות הם חיסלו את כל הממתקים שעליהם הופקדו. כעת, תארו לעצמכם שמושיבים בני נוער, סביב גילאי 16-15, סביב שולחן שעליו סיגריות מגולגלות עם מריחואנה, או בשפת החבר’ה – ג’וינט, ומבקשים מהם לא לגעת. מה לדעתכם הם היו עושים?
בלי השוואות
בהרצאות שאני משמיע לבני נוער אני נתקל פעם אחר פעם בטענה הבאה: העובדה שהחוק בישראל אוסר על עישון קנביס הוא דווקא אחת הסיבות העיקריות (לצד סקרנות ולחץ חברתי) לרצון של בני הנוער להתנסות בחומר. כלומר, בני הנוער רוצים דווקא את מה שאסור, מה שלא נמצא בהישג ידם, מה שנחשב עבירה על החוק. אי לכך, טוענים בני הנוער, אם תהיה לגליזציה של קנביס בישראל, תרד ההילה סביב הצמח והשימוש בו יפחת. הטיעון הזה, אגב, נשמע לא רק בקרב בני נוער. לאחרונה אני שומע אותו יותר ויותר גם ממבוגרים, כולל הורים למתבגרים.
שתי שאלות נוגעות לעצם העניין: ראשית, האם נער שאומרים לו שאסור לעשן גראס (המופק מקנביס) על פי חוק, בהכרח יחשוק בו יותר?; שנית, האם במבחן המציאות אכן לגליזציה של קנביס תפחית את ההילה סביבו ועקב כך גם את השימוש בו? על שתי השאלות שהצגתי כאן נוכל, לצערי, להשיב אך ורק באופן תיאורטי. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה ביום שבו תהיה לגליזציה של קנביס בישראל, וכיצד היא תשפיע על המתבגרים והמבוגרים כאחד. גם הניסיון להשוות בין ישראל למדינות אחרות בעולם, שבהן ישנן הקלות מסוימות בנוגע לקנביס, אינו רלוונטי ואף מגוחך. הרי אף לא אחת מהמדינות האמורות (הולנד, ספרד, כמה מדינות בארה”ב ועוד) דומה לישראל מבחינת תנאי הפתיחה, כגון: מצב ביטחוני, מצב כלכלי, גיוס חובה, רקע תרבותי, יחסי דת ומדינה, ועוד. אפילו נושא פשוט לכאורה כמו קביעת הגיל שבו מותר יהיה להשתמש בקנביס לצורכי הנאה, מציב אתגר לא פשוט למקבלי ההחלטות. נו, תגידו לי אתם, באיזה גיל אפשר יהיה להתחיל? 18?21 (הילדים שלנו עדיין בצבא)? או אולי 25?. ואיך בדיוק חוק כזה יפתור לבני הנוער את הבעיה, אם הם עדיין בקבוצת הגיל שבה אסור לעשן גראס?
בואו נניח לרגע שבני הנוער, המאתגרים אותי בכל הרצאה מחדש, אכן צודקים. שכל מה שאסור הוא דווקא מה שרוצים. אם כך, נוכל להפנות מבט לעוד כמה חוקים המציבים בפני בני הנוער איסור: אין לנהוג לפני שיש רישיון נהיגה. האם בשל האיסור הזה נוהגים אלפי בני נוער ללא רישיון?; אין להוציא רישיון לנשק לפני גיל 18, ובוודאי לא לרכוש נשק. האם בני הנוער נוהרים בהמוניהם למטווחים מאולתרים וקונים נשק מסוחרים מפוקפקים?; לא, בוודאי שלא, כיוון שהסיבה העיקרית שבגינה בני נוער (לא כולם, רק אלו שחפצים בכך) מעשנים גראס היא לא כי זה אסור, לא כי זה לא חוקי, לא כי זה נמצא רחוק מהישג ידם, אלא כיוון שהוא ממסטל ומשנה מצב רוח, חומר פסיכו-אקטיבי. למעשה, כל אחד ואחת ממעשני המריחואנה עושה זאת מאותה סיבה בדיוק, אותה סיבה לכך שמשתמשים בסמים פסיכו-אקטיביים – לא כדי להעביר כאב ראש, לא כי משעמם ואין מה לעשות, לא כי זה אסור או מותר. אלא כי רוצים להרגיש, רוצים להיות מושפעים, רוצים שה-THC “יעשה את העבודה” על הקולטנים במוח.
עם חוק או בלי חוק
רעיון הלגליזציה בכלל לצד האפשרות שהיא תפחית מההילה סביב הצמח הירוק הזה – שניהם צומחים באותה ערוגה וניזונים מאותו דשן של אסקפיזם מודרני. הכוונה היא לאותה תרבות צריכה, שבתוכה משולב הרצון לברוח ולשכוח ולא להתמודד עם דבר, בלי קשר לאסור או מותר. בין אם הקנביס יהיה חוקי בין אם לא, סביר להניח שאחוז מסוים של בני נוער ימשיך לצרוך את הקנביס. וגם אחוז מסוים של מבוגרים. כך או כך הקנביס לא יעלם מחיינו, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, אך גם לא יהפוך לנחלת הכלל. תמיד יהיו בני נוער ומבוגרים אשר יוותרו על חוויית ה”סאטלה” וה”פצצות לגבות”, והם כנראה יהיו בקבוצת הרוב.
בסופו של עניין, נכון להיום החוק בישראל קובע שקנביס אינו חוקי, ואם תשאלו אותי עדיף שכך יישאר. גם אם במחיר של כמה בני נוער שהאיסור החוקי עושה להם חשק דווקא לעבור על החוק.
הכותב הוא עובד סוציאלי, מרצה ומנחה קבוצות, עובד עם הורים, מתבגרים ואנשי מקצוע בתחום החינוך והמניעה, ואב לשלושה
סמים לא קלים: המסר האמביוולנטי שאנחנו מעבירים לילדים שלנו
הסטודנט בישראל אינו דומה לאף סטודנט בעולם: פרופיל
חשבון נפש להורה המגניב: האם יש אצלכם בבית “סיפורי סמים”?
