יותר בנים מצטיינים במתמטיקה. מצד שני, בנות מתקשות מעט פחות במקצוע הזה מאשר בנים. איך מיישבים את הסתירה? ובכלל, מדוע הדוח החדש על מדדי החינוך גדוש בסתירות? פרופ’ ליהוא זיסברג מסביר, ומצביע על הנתון המעניין הבא: יותר נשים בישראל בהשוואה לגברים בעלות השכלה על תיכונית או גבוהה
ישראל הצטרפה למדינות המפותחות והמתקדמות בעולם, כמו קנדה, בריטניה ואוסטרליה, ופרסמה לראשונה דוח עדכני במטרה לאמוד את מדדי איכות החיים בחברה. מערכת המדדים נועדה להציג תמונת מצב מקיפה ועדכנית בשלל תחומים התורמים לאיכות החיים של התושבים בישראל, וביניהם כמובן תחום החינוך. אם כך, מדוע הדוח והמדדים המרתקים שהוא מספק מציבים לנו שיקוף של מצבנו באופן מלא סתירות? כיוון שכזו בדיוק היא גם המציאות שבה אנו חיים.
אחד הנתונים הבולטים בדוח הוא מיקומנו הבעייתי במערכת החינוכית ככלל ובשיעור המתקשים בלימודים בפרט. ההבדלים בולטים וברורים בהיבט המגזרי, המשווה את המגזר היהודי למגזר הערבי במערכת החינוך. הבדלים אלה משקפים לנו היטב מציאות מוכרת – אף כי לעתים אנו מעדיפים שלא להכיר בה ולהתעלם מחובתנו לעשות כל מאמץ כדי לשנותה. אולם הבדלים פחות ברורים וחד-משמעיים צצים כשבוחנים את הגורם המגדרי, ולמעשה מבינים כיצד תהליכים תרבותיים וחברתיים הם חלק בלתי נפרד מהטמעת כל שינוי מהותי בחברה. אתעכב כאן רק על כמה היבטים מעניינים שעולים מהמדגם בהבחנה בין בנים ובנות: כך למשל, בניגוד למצופה בנות מראות מעט פחות קושי בלימודי המתמטיקה (מקצוע “גברי” מסורתי) ביחס לבנים. יש לציין כי ההבדל הוא של אחוז אחד בלבד, אך יש לכך מובהקות סטטיסטית. האם יש לכך משמעות בחיים האמיתיים? ספק. מנגד עולה מהדוח הנתון הבא: הרבה פחות בנות מאשר בנים מגיעות למעמד של הצטיינות בלימודי המתמטיקה – וכאן הפער הוא של כעשרה אחוזים “לטובת” הבנים.
מה בעצם קורה כאן?
אין הסבר חד-משמעי כמובן, אך אפשר להבין את הפערים והסתירות הללו כהשפעה עקיפה של סטריאוטיפים מגדריים: מערכת החינוך עצמה אינה מפלה לרעה כנגד נשים, ואף ישנן תכניות העצמה, טיפוח ועידוד החושפים את שני המגדרים לעולם מגוון של אפשרויות. יחד עם זאת, נראה כי תפקוד הבנים והבנות שונה בתוך המערכת: בנות מצטיירות כסתגלניות, משתלבות יותר (ולכן בעלות אחוז השתתפות טוב, אחוזי נשירה נמוכים וכו’), אך פחות מעזות או חוצפניות. אולי בשל כך הן גם פחות נדחפות למעמד של הצטיינות?
ואולי הנתון הדרמטי ביותר בדוח מתייחס דווקא לממצא הבא: בהשוואה לגברים, הרבה יותר נשים בישראל הן בעלות השכלה על תיכונית או גבוהה. נוכל להסיק מכך כי הגישה למשאבים, לתמיכה וללגיטימציה החברתית ללמוד ולהתמקצע גבוהה יותר דווקא בקרב נשים מאשר בגברים. נתון זה מתיישב היטב עם נתון אחר בדוח, שלפיו אחוז ההשתתפות במערכת החינוך גבוה יותר בקרב בנות מאשר בקרב בנים. כלומר הן מקפידות יותר להישאר במסגרת החינוכית, נושרות ממנה פחות ואף נוטות לסיימה בהצלחה מעט יותר מבנים (הפער מצטמצם מעט לאחרונה, אך זו עדיין המגמה).
המסקנה העיקרית שלי מהנתונים המגדריים בדוח היא אחת: כאשר חברה משנה את פניה, אם על ידי הסכמות חברתיות, מהפכות פוליטיות או חקיקה, גורמים פסיכולוגיים וחברתיים אחרים (סטריאוטיפים, תפקידי מגדר ועוד) נוטים להיגרר מאחור ולא להשתנות באותו קצב ובאותה מידה. כתוצאה מכך ישנה מעין התנגדות רציפה, גם אם מופחתת, של תפיסות מגדריות מיושנות למציאות המתהווה.
הכותב הוא פסיכולוג וראש רשות המחקר במכללה האקדמית גורדון לחינוך
מחקר של מכון מופ”ת: מה יש לתלמידים עצמם לומר?
