“שוק הבשר פורח ואני בחוץ, עסוקה ביומיום אפרורי, מבלה פה ושם עם אותם פרצופים מוכרים, מתחזקת קשרים שלא רלוונטיים מבחינה זוגית בעבורי”. עד שהיא החליטה ליישר קו עם העולם ולפתוח כרטיס באתר היכרויות. ומה קרה אז? חוויות מהג’ונגל הווירטואלי
כולם מדברים על אתרי היכרויות. פעם אחר פעם אני שומעת על נשים שבנו מערכת יחסים אמיתית מאוד אחרי שיטוט והתנסויות באתרי היכרות וירטואליים. האחת התחתנה, השנייה מאוהבת, והגברים מצידם רשומים לכל אתר אפשרי ויוצאים למרוץ דייטים – לפעמים שניים או שלושה ביום. תמיד גיחכתי לעצמי בהקשר הזה, כי האמת – נשמע לי קצת נואש: לפרסם תמונה, לעבור את כל שיחות החולין המשעממות האלה רק כדי לפגוש מישהו שבתמונה הכי טובה שלו נראה נהדר, אך במציאות נראה כמו תיש. שלא לדבר על הסוטים שמסתובבים שם. חקרתי קצת את הנושא, ומסתבר שכל צוציקית סטודנטית בת 25 או 30 מעלה את התמונות הכי טובות שלה, כותבת כמה מילים חמות על עצמה ומקבלת עשרות פניות ליום. איזו “בוּסט” לאגו! מגברים בני 70 שקלטו את העניין האלקטרוני ועד אלמנות וגרושים וגרושות – כולם חוגגים, לפחות על המסך. שוק הבשר פורח ואני בחוץ, עסוקה ביומיום אפרורי, מבלה פה ושם עם אותם פרצופים מוכרים, מתחזקת קשרים שלא רלוונטיים מבחינה זוגית בעבורי, ובקיצור, מדשדשת במקום.
לפני כחודש יצאתי להופעה עם חברה, דוקטור לפסיכולוגיה, יפה מאוד, קלילה וסקסית, שסיפרה לי בלי טיפת מבוכה על המנוי שלה באתר ידוע לאקדמאים ועל ההיכרויות המשעשעות והמרגשות שזכתה להם בזכותו. הופתעתי, ובעיקר הרגשתי מיושנת ושמרנית להפליא. החלטתי שאולי הגיע הזמן שאתקדם לעידן החדש. ברגע אחד תפסתי יוזמה, והחלטתי להיות קצת יותר אסרטיבית לשם שינוי בנוגע לחיי האהבה שלי ולהצטרף לכל אותם אנשים שנראו לי עד היום נואשים ונואשות.
איך “נפלתי” עליו?
כבר בערב למחרת נכנסתי לאתר היכרויות אליטיסטי פופולרי, עניתי על שאלות מגוחכות כמו “רשמי 5 דברים שתיקחי איתך לאי בודד” (מי רוצה להיות באי בודד?) ו”מה את מחפשת בגבר שלך”? (כאן עניתי בנועזות שאני רוצה גבר מקורי ומעניין, יצרי ובעל ערכים. משהו כזה). לא האמנתי אבל השבתי כמעט על כל השאלות, חלק בכנות, חלק בציניות, חלק בפיוטיות. כדי להשלים את ההרשמה לאתר נתבקשתי להוסיף תמונה. אין מצב, אמרתי לעצמי. הפומביות הזו מוגזמת. החלטתי שאכנס לאתר בצעדים רכים ושקטים, העליתי את הכרטיס (בלי התמונה) והתחלתי, בהתרגשות רבה עליי לציין, להציץ בכרטיסי כל הגברים שהוגדרו “ההתאמות שלי באתר”. ואלה היו הממצאים: כל הגברים היו לוקחים אותי לאי בודד. אף אחד לא מעשן. רובם רצים מרתון. אף אחד לא מתחת ל-1.75 מטר, והם עוסקים בעיקר במקצועות הבאים: עורכי דין (איכס), אנשי הייטק, מנהלי שיווק, כמה דוקטורים ועוד כמה לא מזוהים. התמונות נעות בין מפחידים לכאלו שנראים יותר מדי טוב. כולם נשמעים רומנטיים, מחפשים את האחת והיחידה כמובן. בניגוד למצופה, למרות הסירוב שלי לשתף תמונה באתר קיבלתי אינספור תגובות. האם גברים באמת קוראים מה שנשים כותבות? התחלתי לחשוד שכתבתי משהו “מבטיח” והתבוננתי הכרטיס שלי שוב בעיניים אחרות. המילה ה”חשודה” היחידה שזיהיתי היא “יצרי”. יכול להיות שזה מה שהביא למבול תגובות? נו, אולי קצת הגזמתי…
אחרי שבדקתי את כל המתאימים לפי האבחון ה”מעמיק” שעשה לי האתר, שלחתי תמונה שלי ב’פרטי’ כמענה לבקשות של שלושה גברים שהרשימו אותי וגם נראו לי נאים למדי. הראשון, שהיה מרשים ביותר ואפילו הגענו לשיחה טלפונית, התגלה עם מבטא ארגנטינאי כבד; השני לא יזם מספיק, העביר אליי את הכדור ואני לא מספיק חרוצה בשביל זה; השלישי כתב לי שהוא נולד בבית דתי, אך כדי שיהיה ברור לי מה הוא מחפש הוא סיפר לי כבר במשפט השלישי שהוא איש חושק ויצרי במיטה. עניתי לו שהמידע הזה נראה לא מתאים לשלב שלנו בשיחת הווטסאפ. הוא ענה שמבחינתו המידע הזה רלוונטי מאוד. שעה ארוכה ניסיתי למחוק את ההודעות שלו, למחוק את השם ולהפסיק לרצות להיעלם מתחת לאדמה. הופתעתי מהתגובה החזקה שלי למשפט בן שלוש מילים מאדם שאני לא מכירה, ושאלתי את עצמי מה משמעות הדבר שאחרי שעשיתי סלקציה מוקפדת עם מי להתכתב “נפלתי” על אחד כזה. מה זה אומר עליי, על האינטואיציה שלי. איך מרגישות נשים נועזות יותר ממני, המשתפות תמונות ובאמת מנסות למצוא קשר כשהן נתקלות בתגובה או סגנון שאינו תואם את הסגנון שלהן? כמה פעמים הן נאלצות להתמודד עם חוסר כבוד מהסוג הזה. האם הן מפתחות עור של פיל שעוזר להן להתמודד? לא יודעת…
בג’ונגל כמו בג’ונגל
כל הפעילות באתר נמשכה כשבוע. שעה ביום. לפעמים קצת יותר. בהתחלה התלהבתי מעולם האפשרויות הבלתי מוגבל והתגובות הנמרצות. מהר מאוד התעייפתי. היה משהו מפחיד בלמסור מידע אישי – תמונה או שם משפחה (לא הגעתי לשלב של שם המשפחה). הרגשתי חשופה, בודדה, ולא נעים להגיד – אפילו מפוחדת. כבר לא ילדה בת 16 ויודעת משהו…ובכל זאת. אפרופו 16, פתאום הבנתי באיזה עולם בני הנוער שלנו חיים, חשופים לעיני כול באינסטגרם, בווטסאפ, בסנאפצ’ט – כולם “מכירים” את כולם, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, ואפשר לאתר ולעקוב אחרי מי שרוצים בסתר או בגלוי. מפחיד. ג’ונגל אמיתי. ולג’ונגל כמו לג’ונגל יש חוקים אחרים. אולי צריך ללמוד אותם ואולי נולדים איתם, כמו דור ה”סלפי” , דור הילדים שלנו. נראה לי שהחוקים העיקריים הם: תתקדם הלאה, אל תעצור לחשוב ולהרגיש יותר מדי, התעלם מ”תאונות” בדרך. אולי לא כולנו בנויים לכך, אולי לא אני.
ולא אוכל לחתום את הטור הזה בלי להציג לפחות הודעה ‘שרוטה’ אחת שבה נתקלתי באתר והצליחה לשעשע אותי. הנה היא כלשונה: “מחפש חברה לחיים. חובה שתהיה שרוטה עמוק, לא יודעת מה היא רוצה, לא סגורה עם עצמה, ג’ינג’ית, מנומשת, אוהבת כלבים בתוך הבית ולפעמים גם במיטה, אה…והכי חשוב – יודעת ובטוחה שאין אלוהים והדת שלה היא אהבה…לא עורכת דין…לא מסורתית…לא מאמינה…לא אחות…נוסעת בשישי ומעשנת בשבת…גם גראס לפעמים. שומעת פינק פלויד ברכב בפול ווליום…אוהבת בני אדם, פשוטה, רוחנית, פולניה, שותה בירות במדרגות…כל תכנית עבורה בסיס לשינוי”.
