“זה לא באמת הקור, גם לא האוכל, ואפילו לא הסוכרת. זהו הפחד מפני הבלתי צפוי, מהרגע הזה שבו שטות כלשהי תוביל את הדברים לאיבוד שליטה”. טל מנסה להבין מדוע לא הצליחה להירגע עד שהבן שלה חזר ממסע בן שבוע ימים הרחק מאמא
המתבגר הפרטי שלי יצא למסע. מסע ישראלי. שישה לילות, שבעה ימים – מחוץ לבית ולראשונה בלי אחד מהוריו. מה שאומר שגם אני זכיתי במסע משלי. תחושה של אי שקט אפפה אותי בימים שקדמו למסע. פעם אחר פעם בדקתי את הרשימות, רצתי לקנות כל מה שצריך כדי שהמתבגר הסוכרתי שלי יוכל להתנהל באופן עצמאי הרחק מביתו, בתנאי שטח, במשך שבעה ימים. העשייה העסיקה אותי ודחקה את המחשבות, התמקדתי בדברים שהוא יזדקק להם. שהביגוד יהיה חם מספיק, שהאוכל ליום הראשון יספיק, שהבגדים להחלפה יספיקו.
ביום הראשון כל הנדרש למסע כבר היה מונח על הספה, ממתין להיארז בתיק אחד. כך נתבקשנו. ביחד (כלומר אני, הוא בעיקר צופה) אנחנו אורזים: חולצות, סווטשירטים, לבנים, כלי רחצה, מיכלי אינסולין, משאבת אינסולין רזרבית, סוללות למשאבה, סוללות לגלוקומטר, מיני סוכרים לעת הצורך, והרשימה עוד ארוכה. בין לבין אני מייעצת איך לנהוג במצבים שונים. ואני לא שקטה. יהיה לו מספיק חם? הוא לא יישאר רעב? בסופו של דבר, אני יודעת, לא מהקור אני חוששת, לא מהרעב אני מוטרדת בשלב הזה. הסוכרת, היא זו שמפיחה אי שקט בתוכי.
סמוך לשעה אחת אחר חצות אני משאירה את המתבגר שלי במתחם בית הספר, מוקף בחברים מרוגשים. הם יוצאים בשעה הזו כדי להגיע לזריחה במכתש רמון. לפני הצהריים אני מקבלת תמונות ראשונות מהשטח, וכמה שעות מאוחר יותר הוא מתקשר מטלפון של חבר רק כדי להודיע שהטלפון שלו שבק חיים. “רק שתדעי שהכול בסדר”, הוא אומר.
אני לא מאלה שחוששות מ”הקן המתרוקן”. מיום לידתו חינכתי את בני לעצמאות וכיוונתי אותו לשם. יש לי את החיים שלי, ואף כי מטבע הדברים הוא קיבל את מרבית תשומת הלב לא בניתי את חיי סביבו. וזה מוכיח את עצמו, כי אינני מרגישה ריקנות גם בהיותו בחוץ. אני שמחה כשהוא חוזר, ובד בבד מברכת ומפרגנת כשהוא יוצא. את השבוע בלעדיו אני מעבירה בעבודה ובמגוון עיסוקים, והשוני היחיד ניכר בעובדה שלא נדרשתי לבשל והיו הרבה פחות כביסות. חוץ מזה, בעצם, דבר לא השתנה. חוץ מאותו חוסר שקט. וכך העניינים נמשכו במשך שישה ימים של דיווחים מצד שלישי. בחזרה בבית הם “נוחתים” במוצאי שבת קרה מאוד, נרגשים כך כך שלא מרגישים כלל בעייפות. האדרנלין מדבר מתוך בני המתבגר כשהוא מספר חוויות, מראה תמונות וסרטונים, וגם לא מסתיר מפניי את העובדה שהחליק במדרון והספיק להיאחז בסלע…
בסופו של דבר, כשאני מנסה להבין מה באמת גרם לאי השקט בי במהלך השבוע, אני מבינה שזה לא באמת הקור וגם לא האוכל ואפילו לא הסוכרת. זהו הפחד מפני הבלתי צפוי, מהרגע הזה שבו שטות כלשהי תוביל את הדברים לאיבוד שליטה. היום אני מזכירה לעצמי שבפעם הבאה אתמקד בחוויות האדירות שבני צובר, בהנאה הרבה שלו ממסעות מעניינים, בהיותו “חיה חברתית”. האם אזכור? ימים יגידו. והנה הוא כבר מדבר על יציאה למסע בפולין בשנה הבאה. אני מתחילה להתכונן…
לטור אחר של טל: כך הבן שלה אתגר אותה בתחפושת לפורים
קולה של אמא: כשהקול השפוי והקול ההיסטרי מנסים לתקשר האחד עם השני
מדריך זוגי: הילדים גדלו ופינו לכם זמן להשקיע בזוגיות. איך מתחילים?
