כולנו רוצים שהילד יצליח בלימודים. אבל האם אנחנו מעניקים לו כלים להתמודד עם כישלונות ולצמוח מתוכם? אולי אנחנו דווקא מעודדים אותו להימנע מכישלון, וכך חוסמים בפניו גם הצלחות? ואיך בכלל הילד שלנו יכול ללמוד מתוך בחינה שהוא נכשל בה? על החירות הזו, לדעת לייחל, להיכשל
במבחן הראשון במתמטיקה, שנערך בתחילת השנה, מורן קיבלה 45. זו הייתה בעבורה חוויה קשה וכואבת, בעיקר בשל העובדה שהוריה – ולא פחות מכך המורים – מכוונים אותה כל הזמן להיזהר מכישלון. בצל התחושה הקשה הזו היא התכוננה רבות לבחינת המחצית, והצליחה לשפר את הציון ל-65. לא מספיק בשביל הורים ומוריה.
אסף קיבל בבחינה בתחילת השנה את הציון 40. הוא התאכזב מאוד מהציון, אך הוריו חזרו ואמרו לו שכישלון הוא הזדמנות לתיקון. הוא למד זמן רב לקראת בחינת המחצית, וצל הכישלון לא איים עליו כמו שאיים על מורן. בבחינה הזו הוא קיבל 87.
מורן ואסף הם הילדים של כולנו. אם ננחיל להם את המסר שהלמידה האנושית נובעת לעתים קרובות מכישלונות, רק נקל עמם ונסייע להם בדרך להצלחה.
לא להימנע ממנו, ללמוד ממנו
מתוך הכישלונות שאנו חווים בחיינו, אנו לומדים, מתעצבים, משפרים, מתקדמים ומצליחים. לחילופין, ייתכן כי ניכשל שוב וחוזר חלילה. התהליך החיובי, הכולל בתוכו שיפור בהישגים שלנו, יכול להתקיים רק כאשר תחושת הכישלון אינה חריפה מדי, כלומר אינה חוסמת את היכולת שלנו להתמודד עם הכישלון וללמוד ממנו. רק כשאין תחושה קשה מדי שתחסום אותנו.
כאן נכנס תפקידנו כהורים, שאחרי הכול רוצים לגונן על ילדיהם מפני כל כישלון. הכוונה שלנו טובה – אנחנו מעדיפים לראות את הילדים שלנו שמחים ולמנוע מהם כל כאב או משבר, אולם בדרך הזו אנחנו מונעים מהם התמודדות ומעבירים להם את המסר שאין זה ראוי להיכשל. תחת זאת, מוטב שנלמד את ילדינו להשתמש בכישלונות ככלי שיוביל אותם להצלחה, שנספק להם כלים להתמודד כראוי עם כישלון, ושלא נגרום להם לנסות להימנע ממנו בכל דרך (שאחת מהן היא הימנעות מהתנסויות רבות). חינוך להימנעות מכישלון עלול לגרום לילד שלנו לחוש שהוא מאכזב אותנו. התגובה שלו לכישלון עלולה להיות קשה וליצור הצפה רגשית – כזו שלא תאפשר לו לצמוח מתוך הכישלון, ללמוד מהשגיאות ולתקן.
לא תמיד אנחנו ההורים אשמים. ישנם בהחלט ילדים המתקשים יותר להתמודד עם כישלון, בין אם בשל נסיבות חייהם בין אם בשל אופיים. ילדים כאלה מונעים מעצמם את האפשרות ללמוד מהכישלון, וגם אז אנחנו ההורים צריכים להיכנס לתמונה. למעשה, עלינו לחנך ללמידה מכישלון ולא להימנעות ממנו. אין אדם אשר חי חיים שלמים נטולי כישלונות, וסביר להניח שגם הילדים שלנו יחוו כישלונות כאלה או אחרים – בדיוק כמו שאנחנו חווינו. לכן ההכוונה שלנו כהורים צריכה להתמקד בגיוס הכישלון לתהליך החיובי, כלומר להכלת הכישלון והפיכתו לחלק מתהליך הלמידה. אם הילד שלנו יפיק לקחים לעתיד כדי לתקן ולשפר, יומחש לו היטב כיצד הכישלון דווקא עזר לו.
תיקון בחינה: מתאוריה למעשה
התפקיד ההורי שלנו יותאם תמיד לגיל הילד ולמוכנות המנטלית שלו. אם הוא בגילאי בית הספר היסודי, נוכל לבצע יחד איתו את התהליך שיוצג כאן ולהיות שותפים פעילים בתהליך. אם הוא גדול או עצמאי מאוד, נוכל לחשוף אותו לתהליך הזה ולהמליץ לו לפעול על פיו. איך ניתן, אם כן, ללמוד מבחינה שהילד נכשל בה? הנה התהליך שלב אחר שלב.
ראשית, נפתח את הבחינה ונתבונן בשאלות בלבד. אם השאלות אינן מעלות תשובות מזיכרונו של הילד, נוכל להסיק שתהליך הלמידה היה שגוי ולכן ראוי שנתרכז בו. מנגד, אם בעקבות התבוננות בשאלות “צף” חומר הבחינה ונשלף מהזיכרון, כלומר הילד יודע את התשובות, נוכל להסיק כי תהליך הלמידה שלו היה איכותי. במקרה השני, אם כן, סביר להניח שהכשל ניכר בביצוע הבחינה עצמה ולא בלמידה אליה.
כדי למצוא את נקודת הכשל בביצוע הבחינה, נבחן את הנקודות הבאות בעזרת תשובות הבחינה:
איכות הניסוח: נקרא את התשובה ונבחן האם הניסוח לקוי, האם הילד מרגיש שהוא לא הסביר את עצמו כראוי. במקרה כזה נתאמן על אופן כתיבת תשובות לבחינה ועל כתיבת ראשי פרקים.
מיקוד ודיוק: נבחן האם התשובה אכן עונה על השאלה. אם הילד לא התמקד בעיקר, הלך סחור-סחור, איבד את המסר העיקרי או חרג מהגבלת מקום, סביר להניח שהכשל נובע מאי-כתיבת ראשי פרקים. במקרה כזה יש להנחות את הילד לעבודה מסודרת לפני כתיבת התשובה עצמה ולאמנו בכתיבת ראשי פרקים ותמצות נכון.
קוהרנטיות: נבחן רציפות ולכידות בתשובות של הילד. האם הוא ביצע מחיקות רבות בכתיבת התשובה, כולל הזזת שורות או פסקאות שלמות ממקומן? האם יש קפיצות בין רעיונות שונים, ללא קשר ברור ביניהם? אם זה אכן כך, נתאמן יחד איתו על כתיבה קוהרנטית: כותבים תחילה בראשי פרקים את כל הרעיונות שירכיבו את התשובה, מארגנים אותם במבנה לוגי ברור ולבסוף כותבים אותם באופן מסודר.
מגבלת זמן: חשוב לשאול את הילד האם למיטב זיכרונו הוא הרגיש שנחוץ לו זמן נוסף בבחינה. גם אם חסרה בתשובה התייחסות חשובה או שהיא נקטעת באמצע, הדבר יכול לנבוע מחוסר זמן. ניתן להתמודד עם בעיה זו באמצעות חלוקה נכונה יותר של הזמן בבחינה, באמצעות תכנון מראש וניסיון לעמוד בתכנון שהצבנו לעצמנו. כמו כן, ניתן לערוך בבית סימולציה המדמה בחינה אמיתית, ולאפשר לילד לפתור שאלות במסגרת זמן – בלי לחרוג ממנה.
לחץ בזמן הבחינה: הסתכלו בתשובות וזהו האם קיים פער בין הידע הנוכחי של הילד לבין הדברים שכתב בבחינה. אם בתשובה הכתובה חסרים פרטי מידע או סעיפים והיבטים שהילד יודע, ייתכן בהחלט כי הלחץ ממעמד הבחינה הוא שהוביל לשכחת החומר (“בלק-אאוט”).
ועוד דבר אחרון לסיום – התבוננו בהערות המורה על דפי הבחינה וראו מה ניתן ללמוד מהן.
הכותב הוא איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בהנדסה, ממקימי “פסיפס” ומנחה מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך וילדים. ממחברי הספר “סודות הלמידה”
תעודת המחצית: איך היא מזיקה להם?