נער מחונן מגלם את מצבו המחפיר של הנוער: מקלל ומכפיש, עושה שיימינג לכל מה שזז, ומעורר תגובות הנעות בין גיחוך לזעזוע. האם גם הצעירים שצפו בסרטונים שוב ושוב הבינו את המסר? שלי מסבירה למה אנחנו חייבים לתווך להם גם (ואפילו בעיקר) סאטירה
דור המסכים חי במרחבים מקבילים – האחד אמיתי והאחר וירטואלי – ובעולם הזה שנוצר נראוּת היא שם המשחק. בני נוער רבים נוהגים ליטול חלק בשיח הווירטואלי, לבנות פרופילים אישיים, לשתף בחוויות ואירועים באמצעות תמונות ופוסטים ואף לייצר בעצמם תכנים כמו סרטונים. בד בבד הם מגיבים ב”לייק” או “שתף” ומעירים על פוסטים של החברים שלהם – בין אם הם חברים אמיתיים בין אם הם חברים לרשת.
בשבועות האחרונים רצו ברשתות החברתיות סרטונים ויראליים שבמרכזם עומד מתבגר בן 13 העונה לשם הרשת “דביר חזיזיאן” (המבוימים, אגב, על ידי יוצרים מתל אביב בשנות העשרים לחייהם). גם אם חשבתם שכלום כבר לא יפתיע אתכם, קשה לי להאמין שהצלחתם להישאר אדישים לסרטונים האלה. בני הנוער מצדם שיתפו בהמוניהם, הגיבו ואפילו שוחחו על העניין בזמן השיעורים וההפסקות.
האם כולם הבינו מהרגע הראשון כי מדובר בסרטונים חתרניים המציגים ביקורת נוקבת על התנהלות בני הנוער ועל אופן השימוש ברשת? לא בטוח. בוודאי שלא הצעירים מבניהם.
“הדמות האמיתית” לא קיימת
מה בעצם צריכה להיות עמדתנו כלפי סאטירה ברשת העוסקת בבני נוער, כמו זו המוצגת בסדרת הסרטונים שבמרכזם עומד חזיזיאן? כאן המקום לספר למי שאינו יודע, כי מאחורי הדמות של חזיזיאן (נקרא גם חזיזה) עומד נער צעיר בשם יובל, והוא ההיפך הגמור מהדמות שאותה הוא מגלם. יובל נחשב למחונן, אינו מכפיש אחרים, אינו מקלל ואינו “עושה שיימינג” כמו הדמות שאותה הוא מגלם. אפילו פרופיל אישי בפייסבוק אין לו, ליובל. המניעים אם כן ברורים, ועדיין עולות מהעניין שאלות חשובות: האם מושגת מטרת הסרטונים שבהם הנער מככב? ומעבר לכך, מה נוכל לעשות כדי שתכנים סאטיריים כאלה לא יפספסו את ייעודם?
הסרטונים מבית היוצר של “חזיזיאן” גדושים בסלנג, בשפה נמוכה מאוד ובקללות גסות. הם כוללים הערות עוקצניות וציניות ואמירות פוגעניות מסוגים שונים – ובאחד הסרטונים הם אינם פוסחים אפילו על “אמא”. מכאן שעצם מתן הבמה לסרטונים הללו עלול דווקא לקדם ולעודד המשך של התנהלות לקויה ברשת, ולמעשה להעצים את התופעה שנגדה הם יוצאים. אחרי הכול, ילדים ומתבגרים מתקשים להבין ציניות וסאטירה, בייחוד כאשר היא מופנית כלפי עצמם. חלק גדול מהילדים ובני הנוער אינם רואים כלל בעייתיות בשיח הלא-מכבד ברשת, והם עצמם צורכים ויוצרים תכנים פוגעניים.
התעסקות התקשורת בסרטונים של חזיזיאן בשבוע האחרון התמקדה בעיקר באותו פער בין דמות המתבגר הטוב והחנון לבין הדמות השלילית שהנער מגלם בסרטונים. אולם לא הובא בחשבון שבמציאות שבה חיים היום בני הנוער אין כל קיום לדמות ה’אמיתית’. לכן, המסר המרכזי העולה מהתכנים קשור בדמות המוצגת בהם בלבד – והיא, כמו שכבר הבנו, ממש אינה הדמות הרצויה לחיקוי. הרשת יצרה דור אדיש, לא ביקורתי, חסר רגישות ואמפתיה, ולכן לא נוכל להתעלם מהעובדה שסרטונים סאטיריים מהסוג שתואר כאן עלולים שלא להיות מובנים כהלכה על ידי מתבגרים – בייחוד אם הם עדיין ילדים. סרטונים אלה עלולים דווקא לחזק את חוסר הרגישות, את היעדר הכבוד להורים, ואת השימוש בשפה זולה וגסה.
אין ספק כי המרחב הווירטואלי מציע מרחב פעולה רחב ועשיר להצגת כישרונות, נקודות מבט מעניינות, הומור, עמדה אישית וביקורת חברתית מצד צעירים. אולם יחד עם זאת על כולנו לזכור כי אופן הייצוג משמר ומשעתק התנהגויות בלתי רצויות השוכנות ברשת, וכי עצם הפצתם של סרטונים כאלה בסופו של דבר מעניק לגיטימציה וחיזוק להתנהגויות שליליות. זו אגב הסיבה שבחרתי שלא לשלב כאן קישור לסרטונים, אף כי חיפוש פשוט ביוטיוב יאפשר לכם לצפות בהם בקלות.
דרושים מתווכים
הקוראים הצעירים והמתבגרים מביניכם הקוראים את הדברים בטח מרימים גבה ולא מבינים על מה המהומה: אתם הרי מורגלים בתכנים שונים ומגוונים המופצים ברשת מדי יום, מדי שעה מדי דקה. כמות התכנים העוברת לנגד עיניכם בכל אמצעי המדיה הפכו אתכם לאדישים, ואינכם משקיעים בהם מחשבה. כבר מזמן הפסקתם (או מעולם לא ניסיתם) לחשוב על האינטרסים, המטרות, השיקולים הזרים והביקורת. אתם יוצרים וצורכים מילים, תמונות, סרטונים, ורובכם לא עוצרים לרגע כדי להתעסק באופן ההתנהלות, במשמעות או בהשפעה שיש לכל אלה עליכם.
ומכאן אני חוזרת אליכם, ההורים, ומסכמת את מסקנותיי: ראשית, יש לראות בחיוב את השימוש שעושים צעירים במסכים כמקור לביטוי עצמי, ולעודד אותם להשתמש בהם בתבונה ובאופן חיובי. שנית, הסיפור של “דביר חזיזיאן” מדגיש שוב את מקומנו כמבוגרים בתיווך התכנים שאליהם נחשפים ילדינו ואת חובתנו להנחות אותם לראות מעבר לתוכן ולפתח חשיבה עצמאית וביקורתית. שלישית, יש למצוא דרכים יצירתיות ומגוונות לצמצום תכנים שאינם הולמים ברשת בשל ההשפעה האדירה שיש להם על ילדינו ברמה התודעתית וההתנהגותית כאחד. על הילדים של כולנו להבין היטב כי הרשת אינה מראה המשקפת את המציאות, אלא כזו המעוותת ומקצינה אותה באופן משמעותי. ככל שנשכיל להמחיש לילדינו את הפער בין השתיים – המציאות והרשת – כך נספק להם כלים טובים יותר להתנהלות ראויה ובריאה בחייהם. אם לא נהיה שם כדי לעשות זאת, אם לא נדע לתווך, אותם סרטונים מהסוג הסאטירי-ביקורתי עלולים דווקא להזיק לילדינו ולהחמיר את השיח הפוגעני שהם מקיימים ברשת.
הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת, שותפה במרכז “רגעים” ומתמחה ביחסים סביב המסכים. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק