בראי הקבלה

שרון אדלר בוחנת את התקשורת בין ההורה למתבגר/ת מבעד לעיני הקבלה, ומציגה בפנינו שבעה כללים יעילים לשיפור היחסים עם בני ובנות הגיל המועד לפורענות. מדריך זוהר

 
כמעט כל תחום ניתן לבחון בראי הקבלה, ובייחוד תחומים הקשורים בנפש וביחסים בין-אישיים. איך הייתה מתייחסת הקבלה לגיל ההתבגרות ולתקשורת בין ההורה למתבגר, ומהי הדרך שהיא מציעה לנו?
לפני הכול עלינו להבין שעבודה עם בני נוער דורשת סבלנות, וכי סבלנות אינה ויתור ואינה בטלנות. סבלנות משמעה התחשבות בקצב האישי של הנער ובמצבו המשתנה כל הזמן. זוהי גם מהות החינוך, שכן חינוך אינו רק מדע ואינטואיציה, אלא גם אמנות ואומנות גם יחד. כלומר, מצד אחד יש בחינוך כללים קבועים (אומנות), אולם היות שכל נער הוא עולם ומלואו חייב לנהוג בו כיד אמן – לפעול ביצירתיות באופן המותאם למצבו העכשווי, לאופי שלו ולקושי שאיתו הוא מתמודד. לקבלה יש גם מה להגיד על האורך הבלתי נסבל של גיל ההתבגרות בדורנו, וזהו דווקא דבר מעודד: “ככל שהתקופה ארוכה יותר, כך המוצר המוגמר שלם יותר”.

ועכשיו לשבעת הכללים

1. מלחמת העצמאות – כשהמתבגר דורש את עצמאותו, הוא עשוי לעשות זאת גם בדרך של הרס וחורבן. התנהגויות שליליות של מתבגרים – סרבנות, מריבות, הפרעות משמעת, מרדנות – הם למעשה תסמינים של המהפכה הפנימית המתחוללת בתוכם. לכן עזרה נקודתית לא תמיד עוזרת ונכון יותר לנסות להבין מה הצורך שעומד מאחורי הבעיה. לדוגמה: שתיית אלכוהול בבילוי עד כדי השתכרות יכולה להסתיר פחד מדחייה או רצון להיות מקובל בכל מחיר. מכאן שמוטב לשוחח עם הילד בעדינות כדי להבין מה הבעיה מאשר לאסור עליו לצאת לבלות שוב. עצם הגדרת הבעיה או בירור הקושי הוא חלק עיקרי בפתרון.
2. עזרה במידה – אם המתבגר אינו מעוניין בעזרה, הניחו לו. כל דבר שבא בכפייה – אפילו אם הוא נובע מתוך כוונה טובה – סופו רע. לכו עם הילד בקצב שלו, עצות “טובות” עלולות להעמיק את התסכול ואת תחושת חוסר האונים.
3. בלי הטפה – ובאותו עניין, הטפות חוזרות ונשנות הן מיותרות. המתבגר כבר שמע את מה שיש לנו להגיד, לכן אין טעם לחזור. הוא כבר יודע היטב מה טוב ומה רע וזה לא גורם לו לשנות את ההתנהגות? עלינו לשנות כיוון. חשוב ליצור אווירת אמון ופתיחות, ולא לכלות את הזמן בנאומים “חינוכיים” שאינם נשמעים ואף עלולים לייאש.
4. התייחסות למעשה ולא לאופי – ברור לכולנו שלא נגיד לנערה “את טיפשה” או “את זולה” אם עשתה מעשה שטות, אלא נתייחס למעשה שלה. אולם חשוב להימנע גם מניסוח בעייתי, כמו: “שוב עשית…”. המילה “שוב” היא מיותרת, כיוון שהיא מחדירה בנער מסר של ייאוש – כאילו אין כל סיכוי שהוא ישתנה. התייחסו לכל מעשה לגופו, בלי להתייחס בדרך עקיפה או מניפולטיבית למעשים דומים שקרו בעבר.
5. חיזוק הרצון הטוב – זכרו כי מטרת כל שיחה עם המתבגר היא לעורר בו את הרצון לעשות טוב, והדרך הטובה ביותר להבטיח זאת היא באמצעות היזון חוזר (פידבק). לכן, בדקו מהי תגובת המתבגר לדברים שנאמרו: האם הניעו אותו לפעולה? בהתאם לכך, שנו סגנון או דרך. אולם אל תצפו לתוצאות מיידיות.
6. כבוד למתבגר – אל תבטלו את רגשותיו של המתבגר, זכרו כי בענייני רגש הסובייקטיבי אמיתי יותר מהאובייקטיבי. התייחסו אליו בכבוד, שיבוא לידי ביטוי בהקשבה ובסיכום דבריו בתמציתיות. אחרי שתסכמו את דבריו, תוכלו להביע דעה נגדית או לחזק את דעתו. זכרו: אינכם חייבים להגיע להסכמה, אך אתם כן חייבים להקשיב ולהראות אמפתיה לרגשותיו.
7. אמון במתבגר – ההפך מלחץ, הקפדה והטפה אינו הפקרות, אלא… מתן אמון. האמון יוצר תחושת שייכות, אולם אמון הוא גם סוג של הימור. כהורים עלינו להאמין במתבגר שלנו שבתוכו הוא טוב והגון, כי אם לא יהיה לנו אמון בו איך הוא יאמין בעצמו? אמון הוא שיא הסבלנות. אין הכוונה להגיד לילד: “אנו סומכים עליך, נראה אם אתה ראוי לאמון”, ואחרי הטעות הראשונה להתייחס אליו כאל מועל באמון. גם אם הנער או הנערה טועים, ולמרות כל הנפילות והכישלונות שלהם, עלינו להמשיך להאמין בכוח שלהם וביושר הפנימי אשר יכוון אותם אל הטוב והישר.

הכותבת היא מנחת קבוצות בני נוער , מטפלת באמנות ומדריכת הורים