אומרים לו שהוא מורד במערכת ויוצר תחושת “אנטי”, אבל אופק סיטבון לא מתייאש וממשיך להסביר את עמדתו הנחרצת. שינוי, הוא טוען, חייב להתרחש במערכת החינוך! ולא, הכוונה לא לרפורמה של שי פירון. מהי אם כן למידה משמעותית מבעד לעיניו של תלמיד כיתה י”א, ואיך ניתן להשיג אותה?
בשבועות האחרונים אנו עדים יותר ויותר לכך שתלמידי ישראל רוטנים בתוקף על רפורמת שי פירון – ”ישראל עולה כיתה”. לאלו הפחות מעודכנים ובקיאים מביננו אסביר כי מדובר ברפורמה שמטרתה להפוך את הלמידה במערכת החינוך שלנו למשמעותית יותר ומלמדת יותר. אולם הטענה של תלמידים רבים היא שבפועל זה לא מה שקורה כיום, כיוון שביטול הבגרויות בכיתה י’ רק גורם לכך שבכיתה י”א נוצר עומס אדיר המקשה על התלמידים אף יותר מאשר בעבר.
זה זמן רב שאני מקיים שיחות בנושא הזה עם מבוגרים, ולצערי חלק גדול מהם אינם רואים את הפגום בשיטת החינוך בכלל – ולא רק ברפורמה החדשה. ברוב המקרים אני נתקל מיד בתגובות כמו ”אתה מדבר שטויות ומעורר ‘אנטי’ נגדך כשאתה מורד במערכת”, אך איני מתייאש וממשיך להסביר את עמדתי בנושא. אבל היי, מי יקשיב לאחד שהולך נגד הזרם? לא הרבה, לצערי, כולל שר החינוך בכבודו ובעצמו.
מה אני בכלל רוצה?
כפי שאני רואה זאת, בית הספר מעורר תחושת דיכאון וחוסר רצון ללמידה, בעיקר באמצעות החתירה שלו לציונים גבוהים. בני אדם מטבעם אינם מעוניינים להימצא במקומות שהם לא נהנים בהם. מעטים התלמידים שקמים בבוקר מחויכים ובתחושות שמחה, כשהם חדורי מוטיבציה ללמוד “משהו חדש” במהלך היום הזה – אולי משהו אחד בשעה אחת מתוך שמונה או תשע השעות שבהן יבלו בבית הספר. כשיחזרו הביתה מהיום הארוך, יצפו מהם המבוגרים להתנדב בתנועת נוער ולהיות פעילים חברתית. אני בהחלט מסכים עם הרצון הזה של ההורים והמורים, אך מה שהם לא מבינים הוא שאנחנו, בני הנוער, איננו רובוטים ואין לנו שום יכולת להפוך את עצמנו לגאוני-על בעלי זיכרון ואינטליגנציה בלתי נדלים. אחרי הכול, מערכת החינוך אינה מאפשרת לנו ליהנות משני העולמות גם יחד, למידה בבקרים לצד התנדבות ומעורבות חברתית אחר הצהריים, וזאת מסיבה פשוטה מאוד: המערכת הזו מחדירה בכל תלמיד הישגיות ומצוינות שיגרמו לו לשאוף לקבל 100 בכל מקצוע שהוא לומד – מה שמונע ממנו להשקיע בחייו האישיים, ובכלל זה התנדבות במועצת נוער או בתנועות הנוער.
דיכוי הרצון ללמידה בא לידי ביטוי גם באופן שבו מועבר חומר הלימוד ובשיטת ההיבחנות. שמעו סיפור אמיתי: לפני כשבוע התקיים בשכבה שלי מבחן רבעוני בהיסטוריה. בערב שלפני המבחן ישבתי עם אחותי התאומה לארוחת ערב סטנדרטית, במהלכה היא שאלה אותי האם אני רוצה שהיא תלמד אותי קצת את החומר. השבתי בחיוב. מסיפור לסיפור שאלתי שאלות שונות, כמו: ”מתי זה קרה?” או ”איפה זה קרה?” – אבל אל תצפו לתשובות לשאלות האלה. למה? כי ”לא צריך לדעת את זה למבחן” (תשובת אחותי). הסיטואציה הזו הוכיחה לי באופן אישי שבית הספר מדכא כל חשיבה יצירתית ומנסה להפוך אותנו לסוג של רובוטים.
במערכת כזו, המקדשת ציונים והישגים, קשה מאוד להצליח ולשגשג אם אינך “תלמיד של 100”. קשה מאוד ליצור אהבה ואהדה כלפיך מצד המערכת, כי למה שיאהבו אותך אם אינך מביא כבוד לבית הספר באמצעות הציונים שלך? אני חושב שקידוש הישגים כזה לא ראיתי בשום מסגרת שבה השתתפתי ופעלתי. המילה “ציון” הפכה בבית הספר לאיום, ואוי לציון של תלמיד שדיבר או שיחק בטלפון במהלך השיעור.
למידה משמעותית? לא ברפורמה
ערכים אי אפשר להשיג בגיל 30, הקניית ערכים חייבת להתבצע כשאתה ילד ונער, ובתנאי שיש לך סביבה תומכת ומחבקת של אנשים שרוצים בטובתך. את אלה נוכל להשיג בתנועות ובמועצת נוער, אך כדי שנוכל ליטול חלק במסגרות האלה ולהפיק מהן תועלת – נצטרך את התמיכה המינימלית מצד מערכת החינוך הפורמלית. את התמיכה הזו אנחנו לא מקבלים כרגע בשום צורה. מעבר לכך, מערכת החינוך חייבת לעבור שינוי כולל ומהותי. מורים מרבים להשתמש בכללים ומונחים השאולים מעולם האקדמיה (“ככה זה באוניברסיטה”). אם כך, למה לא לשאוב השראה גם משיטת הלימוד הנהוגה באוניברסיטה? בשיטת הלימוד הזו בוחר כל תלמיד מה הוא רוצה ללמוד, ומחליט באיזה קורס להשקיע יותר. למה לא ללמד בבתי הספר דברים ערכיים ומעשיים יותר ממה שמלמדים כיום? איך קורה שתלמיד ממוצע במדינת ישראל יודע מהי המהפכה הצרפתית, אך אין לו מושג כמה מלחמות עברה מדינת ישראל מאז הקמתה? איך ייתכן שתלמידי חמש יחידות במתמטיקה אינם יודעים לחשב הנחה פשוטה כשהם עומדים בתור הקופה בחנות? שילוב של נושאים הקשורים יותר בחיים האמיתיים יעורר, לדעתי, מוטיבציה רבה יותר ללמידה בקרב תלמידים ויצליח לגרות את התאים במוח שאחראיים על חשיבה יצירתית. אלו, למרבה הצער, כבר האפירו מחוסר שימוש – כי אותם, כמו שכבר אמרתי, בתי הספר שלנו מדכאים.
חייבים להמשיך לקוות
שלא תבינו אותי לא נכון, האצבע המאשימה שלי אינה מופנית כלפי מורי ישראל או מנהלי מוסדות החינוך, אלא כלפי בעלי יכולת ההשפעה והשינוי שאינם עושים דבר כדי לשנות את המצב הקיים. בכל זאת אני מרשה לעצמי לקוות שיום יבוא והמצב הזה ישתנה. כשזה יקרה, אני בטוח שגם המקום שבו אנו חיים יהפוך למקום טוב יותר – מקום שבו מתחשבים באחר, שמביעים דעות באופן מכובד, שבו מעריכים אדם על מי שהוא באמת (ולא כמה הוא “תוכי”). אבל עד אז – שיהיה לכולנו בהצלחה במבחן.
הכותב הוא תלמיד כיתה י”א ויושב ראש מועצת הנוער בנס ציונה
מה עומד מאחורי הסלוגנים של “למידה משמעותית”? דעה
