אורנה היילנגר מזכירה לנו שעוצמות הפגיעה ברשת אינן נובעות מהמשמעות הפשוטה של המילה “נצחיות”. הפגיעה היא כאן ועכשיו, והיא עלולה להיות בלתי הפיכה בלי קשר לנצח. מה עושים: לוקחים שלוש נשימות (במהלכן עונים על שלוש שאלות) לפני כל פעולה שלנו ברשת
הארץ געשה בשבוע שעבר בעקבות האפליקציה האנונימית “בליינדספוט”, אבל האמת היא שרשת האינטרנט לא באמת זקוקה לה כדי לאפשר בריונות או פגיעה. ופגיעה ברשת, כמו שכולנו יודעים, יכולה להיות נצחית. אבל האם אנחנו בכלל מבינים את המשמעות של הנצחיות הזו? לא פגשתי עדיין את האדם שמבין באמת את המונח “נצח”, לא כל שכן ילד או נער. מה זה נצח? שנה? יומיים? אלפיים שנה? האם בעוד 3,591 שנה באיזה חפירה ארכיאולוגית או “ארכידיגיאולגית” מישהו פתאום יגלה את התמונה הטפשית הזו שצילמתי את עצמי בלי לחשוב פעמיים ושלחתי אותה למישהו ששלח אותה למישהו, שהפיץ בקבוצת הווטסאפ הפעילה שלו, שהתגלגלה ל”צינור לילה”, שהפכה להיות ויראלית, ומישהו בקנדה הצפונית, עצר מרוצתו ושאל “למה?” האם זה נצח?
בעיניי, בכל הקשור לרשת, ישנם מצבים שגם יומיים הם נצח. לאריאל רוניס לקח יומיים לשלוח יד בנפשו בעקבות פוסט שנכתב עליו. אחרים דווקא מתעצמים ממהומה דיגיטלית כזו או אחרת.
מסתכלים לכל הצדדים, כמו בכביש
זוכרים את השיר “אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי”?; ממש כך, גם אלף חכמים לא יצליחו למחוק את מה שהילד שלכם (או אתם) פרסמתם בפייסבוק. או מה שפרסמו עליו. והקושי הגדול אינו העובדה שהפוסט יישאר שם לנצח, אלא תחושת הבדידות והכאב שמביאות עמן להבות הפגיעה – ההד הגדול שהן יוצרות. כדי שילד או מבוגר לא יחוש בודד ברשת, כשלהבות הפגיעה לוחושות על פניו, כל מה שהוא צריך זה שומרוני אחד טוב שיבוא ויגיד: “אותי זה לא מצחיק”. וראו זה פלא, במהרה יצטרפו אליו עוד ועוד. וזה מה שהמותקף ברשת צריך – שרבים יבואו ויחזקו אותו.
ילד או מבוגר שנפגע ברשת מרגיש הכי בודד בעולם. אור המסך המרצד (בין אם זה מסך סמרטפון / טאבלט / לפטופ / או סתם מסך קונבנציונלי של מחשב נייח), נקודת הסימון המהבהבת, האותיות הברורות – אולי תמונה – ניצבות לנגד עיניו של הנפגע, מתריסות, בלי שתהיה לו שום דרך להושיט קדימה את ידו כדי לקמט, למחוק, להרוס. זה שם, וזה יישאר שם. באותה מידה, כשאנחנו כותבים דבר מה, מעלים תמונה, שולחים או מגיבים – הפעולה שלנו תישאר שם, חקוקה, ולא נוכל לחזור בנו גם אם נתחרט.
איך יוצאים מזה? באמצעות כללי זהירות פשוטים. ואת הכללים האלה עלינו להפנים ולהנחיל לילדינו. זוכרים איך לימדו אתכם לחצות כביש? איך לימדתם את ילדיכם? להביט לשמאל, להביט לימין, ואח”כ שוב לשמאל. כך גם ברשת – פרסום או שיתוף צריכים להיות תוצר של שלוש נשימות (בכל נשימה תענו על שאלה): האם אני יודע בוודאות מה קרה שם?; איך הייתי מרגיש לו אני הייתי במקומו/ה; מה בעצם אשיג באמצעות הפעולה שלי (גם אם זה רק “שיתוף” או “לייק”)?. רק אם דעתנו נחה מהתשובות שסיפקנו לעצמנו, רק אם אנחנו מרגישים שלמים באמת, זו העת להעלות את התמונה / הפוסט / לשתף או לעשות “לייק”.
הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטנרט – מרכז המסייע לנפגעים ברשת ומפעיל קו חם 24/7
