“בשעה 4:00 לפנות בוקר גמלה בליבי החלטה. אני לא טסה. זהו. לא יכולה יותר. אין מצב שאני עולה למטוס או סוחבת מזוודות או אפילו מצליחה לקום מהמיטה ולצעוד עד המכונית. בשעה:00 7 בבוקר הערתי את הילדים והודעתי להם שאנחנו לא טסים…”. איך זה נגמר?
הטיול לאיטליה לא תוכנן לאורך זמן. הייתה זו החלטה ספונטנית למדי. בן הזוג הודיע שהוא נוסע לתערוכה בת חמישה ימים, והצעתי שבסופה אצטרף אליו עם הילדים. הרעיון נשמע נהדר, ונחתם בחיוך משפחתי משותף ובהזמנת כרטיסים. בן הזוג ואני היינו מרוצים מהסידור המוצלח שיחסוך מאתנו עוד סופ”ש-חג בארץ בתהייה הקבועה: מה עושים עם הילדים? כלומר, איך משעשעים אותם אחרי שכבר נסענו, ביקרנו והיינו בכל המקומות האפשריים? הילדים מבחינתם לא התרגשו יותר מדי. לשמע הבשורה נרשמה תנועה זעירה של הרמת הראש מהנייד במין תגובה של: “סבבה, אז נוסעים לחו”ל”. והרכנת הראש בחזרה לנייד. זהו בערך.
שבוע עבר, בן הזוג נסע כמתוכנן ואני נעשיתי חולה. כמובן שלא שכבתי במיטה או משהו מזעזע שכזה. הודעתי לכולם שאני חולה, אבל כדי שחלילה לא ירגישו שאמא שלהם אינה מתפקדת – לא לוקחת אותם לחוגים או לא עושה כביסות ומספקת את כל צרכיהם – מיד התחלתי להעמיס על עצמי כדורים מסוגים שונים ומשונים. כדורים לגרון, דקסמול לצינון, תרסיס לאף, ואפילו ויטמין C. לגיבוי. האמנתי שהתרופות המשוכללות של ימינו יעשו את העבודה, והכול יהיה נהדר. בין לבין התחלתי בהכנות לנסיעה: תכננתי מסלול, בדקתי מה מזג האוויר, קניתי לקטנצ’יק ביגוד מתאים וכמובן שהצטיידתי בהררי תרופות. מרוב שהייתי עסוקה אפילו שכחתי לרחם על עצמי, שזה בפני עצמו מצב נדיר במצב כזה. חלף יום ועוד יום, ואני המשכתי להרגיש חולה. עכשיו לא רק הגרון כאב לי אלא גם הראש, ומדי פעם נוספו לכך סחרחורות מעצבנות. כשהתרופות לא עבדו, עברתי לקפה וסוכריות – ולרגע חשבתי שהם כן עושים את העבודה.
“ח-ו-ל-ה וסמיילי בוכה, מבינים?”
חמישה ימים חלפו עברו ביעף ובלילה שלפני הנסיעה הכול כבר היה מוכן. הבגדים ארוזים, התרופות נקנו, הדרכונים והכרטיסים כבר בתיק, ולא נותר אלא ללכת לישון ובבוקר לעלות על המטוס ולהתחיל בחופשה. הילדים כבר הלכו לישון, הבית היה נעול, שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. הגרון הציק לי, הראש דפק כמו גדוד פטישים, והשיעול חנק את גרוני. מלמלתי לעצמי שוב ושוב שאין מה לעשות. אני אנוח כבר בקבר, אה סליחה – באיטליה. אבל אז החדר התחיל לזוז. באמת. לרגע חשבתי שאולי אני נמצאת בסרט של האריה, המכשפה וארון הבגדים ובעוד שנייה אעבור לנרניה. זה דווקא יכול היה להיות נחמד, מבחינתי. להגיע למקום אחר ללא טיסה, ללא המתנה בתורים – פשוט מקום יפה שאפשר לשכב בו במיטה ולנוח, ומישהו יעסיק בו את הילדים (אולי האריה, אולי המכשפה, לא באמת שינה לי). אבל לצערי הרב זה לא קרה. החדר רק המשיך להסתובב ולרקד לנגד עיניי המשתאות, המיטה שטה לה ימינה ושמאלה משל הייתי ברפסודה של הקלברי פין. בשלב הזה קראתי בקול לילדה שתבוא לעזור לי, אבל היא לא שמעה. גם שני הקטנים ישנו להם בשלווה. מה נותר לי לעשות? נשארתי במיטה וחיכיתי שהסערה תחלוף. שמשהו לעזאזל יעצור את הצונאמי הזה!
בשעה 4:00 לפנות בוקר גמלה בליבי החלטה. אני לא טסה. זהו. לא יכולה יותר. אין מצב שאני עולה למטוס או סוחבת מזוודות או אפילו מצליחה לקום מהמיטה ולצעוד עד המכונית. בשעה:00 7 בבוקר הערתי את הילדים והודעתי להם שאנחנו לא טסים. הקטנצ’יק פרץ בבכי קורע לב, ואילו שני הגדולים הנהנו בראשם בהסכמה ואמרו: “תרגישי טוב”. מופתעת לטובה חזרתי למיטה.
שעה לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. הילדים עמדו בפתח ועדכנו אותי שהם מוכנים לטיסה ומתי זזים. “אתם צוחקים, נכון?”, שאלתי. “למה?”, שניהם שאלו בפנים חתומות. הבטתי בהם ותהיתי אם פיספסתי משהו. האם הייתי צריכה לשלוח אותם לאבחון קשב וריכוז? ואולי זה כבר גובל בבעיות בשמיעה?
“אני חולה, זוכרים?”, שאלתי. “נכון”, המתבגר אמר, “אבל תיקחי כדור וניסע, לא?”. חזרתי על מה שכבר הסברתי להם בבוקר, רק שהפעם בטון חסר סבלנות ובליווי התקף שיעול. לא הצלחתי להבין למה כל כך קשה להם להבין שאמא שלהם חולה-מתה ושלא נוסעים. שיתפתי אותם בעובדה שלא באמת ראיתי שהם התרגשו מהנסיעה הזו יותר מדי, ושאיני זוכרת שנרשמו צווחות של צהלה באוויר כשהודעתי להם שנוסעים או שהובעה התעניינות לאן בכלל נוסעים. הילדים הביטו האחד בשני מבט המום, אמרו משהו בסגנון: “זה ממש לא פייר מה שאת עושה”, והלכו כל אחד לחדרו. “אני חולה”, צעקתי לעברם שוב, והפעם גם הדגשתי כדי שיהיה ברור: “ח-ו-ל-ה וסמיילי בוכה, מבינים?”.
שעתיים לאחר מכן, אחרי שהסתיימו כל התכניות של הקטנצ’יק בטלוויזיה וכבר לא עלה בדעתי שום רעיון איך להעסיק אותו – קמתי מהמיטה וניגשתי לסלון. הוא היה הפוך. גם המטבח. התיישבתי על הספה וביקשתי מהילדה שתעזור לי לסדר. “אני הייתי אמורה להיות עכשיו באיטליה”, היא אמרה בזעם והלכה להסתגר בחדרה. אז גם התברר לי שהאמצעי הלך לחברים כדי שינחמו אותו. רק הפיצי הסתכל עלי במבט קורע לב ושאל: “אז מה נעשה היום אמא?”; “נעשה כיף , אל תדאג”, עניתי לו, וליתר ביטחון שמתי לו שלוש תכניות יחד ב”לופּ” וקרסתי על הספה לידו.
לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבבית שאני גדלתי בו דבר כזה לא היה קורה. בבית שאני גדלתי בו אם אמא שלי הייתה חולה, ואני הייתי מעזה לעשות לה מעין מרד כזה הייתי באותו רגע יכולה לעבור לגור אצל חברה. כשאמא שלי הייתה חולה הבית היה מושבת והכללים היו ברורים: ידעת שצריך לשאול לשלומה, ידעת שצריך להציע לה עזרה, ידעת שאם לא תעשי את כל אלו זה סימן שאת מורדת גדולה ושתשלמי על כך בדרך כלשהי. שכר ועונש היו מנת חלקם לא רק של בני ישראל. אצלי בבית, לעומת זאת, האנרכיה חוגגת. הילדים חיים בעולם הפוך, שבו אמא חולה צריכה לנסות לתפקד כרגיל כדי להמשיך לשרת את ילדיה. וכשאמא ממש חולה? או, אז היא גם ממש צריכה לעמוד על רגליה ולהתנצל על כך. ואף אחד לא צריך להציע לה עזרה או להביע דאגה כלשהי. בטח לא כשהיא הורסת לכולם טיסה כיפית ומבאסת בסופ”ש.
המחיר שאנחנו משלמים על הרצון הטוב
בשלב מסוים כל כך התעצבנתי מהמחשבות האלה שנכנסתי לחדר הילדה כמו רוח סערה ופתחתי בנאום ארוך. “אני יודעת שאת מאוכזבת, אני יודעת שממש רצית לטוס אבל לפעמים קורים דברים בלתי צפויים. ועכשיו את צריכה לקום ולעזור”, אמרתי לה, והייתי גאה בעצמי. לא הבטחתי שום פיצוי, לא התייחסתי לילדה כאל מסכנה, אלא פשוט תיארתי בפניה מצב נתון. נראה לי שרק מתוך הלם מהנאום שלי היא קמה לעזור. מיד התמלאתי ביטחון וצלצלתי גם לאחיה. הבהרתי לו שברגע שהוא מגיע הביתה הוא צריך לעזור לי עם אחיו הקטן. הוא היה פחות סבלני וניסה להתווכח, ורק אחרי שלא ויתרתי הוא הבין שיש לו שתי אפשרויות: או להסכים או שהחפירה הזו לא תסתיים לעולם. אז הוא הסכים.
בערב, אחרי שהרוחות נרגעו והספקתי להתאושש, התפניתי לחשוב. פתאום הכתה בי ההכרה שמרוב שאנחנו עסוקים כל היום במעין מרוץ המבטיח שילדינו יהיו מאושרים ושמחים ויקבלו הכול, אנחנו בכלל לא עוצרים לאמוד את המחיר שאנחנו משלמים. ולפעמים, רק לפעמים, לחיים יש מילה משלהם. ומה שאנחנו מנסים להסתיר מהילדים – החיים מלמדים אותם. וחשוב שהם ילמדו. אולי אני לא באמת צריכה לחכות למחלות או למצבי קיצון אחרים כדי ללמד את הילדים שלי מסר חשוב, כי עד כמה שהוא נשמע לנו מובן מאליו לילדים הוא לא תמיד כזה. והמסר הוא: גם אמא שלכם היא בן אדם!
המסע של מרינה לאימהות נטולת רגשות אשם
