הילה פינקלשטיין ממליצה לכולנו לצפות פחות בחדשות, לבלות עם מי שאנחנו אוהבים, ולהתעלם משמועות. כשהמתבגרים שלנו יראו אותנו עושים זאת, גם להם יהיה קל יותר. שומרים על שפיות
לא פעם שואלים אותי: “איך אפשר לגדל ילדים בשקט בארץ הזו”? צודקים. אין ספק שזה אתגר של ממש. רק לפני שנה בילינו כולנו את החופש הגדול במקלט, אבל הקיץ האחרון עבר איכשהו בשפיות יחסית – עד שכבר התחלנו להרגיש שאיום ההתחממות הגלובלית ממשי יותר מהאיום הביטחוני. אחר כך הגיע הרגע הזה שמחיר העגבניות היה הדבר היחיד שבאמת הטריד את מנוחתנו, אבל זה היה רגע קצר – כי בדיוק אז התפרץ גל הטרור הנוכחי במלוא הכוח.
עם הגל העכור הזה הגיעו גם פחדים ושמועות לרוב. אתמול סיפרה לי בתי שבקבוצת הווטסאפ הכיתתית רצה שמועה שהייתה דקירה ביישוב שלנו. אני מצדי הנחיתי אותה לעמוד במרוחק מעט מכולם כשהיא ממתינה לאוטובוס, ובכלל – להימנע מהתקהלויות עד יעבור זעם. ברשת החברתית אני נתקלת בשאלות של הורים, כמו: “האם אתם נותנים לילדים שלכם ללכת לבד לקניון או לרכוב באופניים באופן חופשי”?, “האם אתם מעדיפים להסיע את ילדיכם במקום לתת להם לעלות על ההסעה לבית הספר?”. ולא פחות מטרידה את כולם השאלה: “מה אומרים לילדים על המצב?”. הפחד שלנו הוא בלתי נמנע, לנוכח האירועים. הרצון לגונן על הילדים הוא מובן. אבל בידינו האתגר לא להקצות לפחדים מקום מרכזי בחיינו, ולנסות לאפשר לילדינו ליהנות מילדות שפויה – ככל הניתן.
פחות פאנל, פחות נבואת זעם, פחות “שחזור”
הילדים שלנו כבר גדולים. בגיל העשרה איננו יכולים למנוע מהם חשיפה לאירועי היום, ויחד עם זאת – נוכל לבחור אחרת. אצלי בבית למשל לא צופים בחדשות בטלוויזיה, וזו ההמלצה שאני נותנת גם להורים שמגיעים אליי להדרכה. הרי כל מי שחי במדינה הזו יודע היטב, שברגע שבו מופיע על המסך שלנו פאנל מומחי הביטחון חמורי הסבר, בליווי רצף שידורים חוזרים ב”לופ” המציג תמונות קשות מזירת האירועים וכולל הקלטות של אזרחים היסטריים לצד קולות ירי ופיצוצים – ברגע הזה ממש ניתן האות שכולנו בסכנה קיומית ושכדאי לנו להישאר מעודכנים כל הזמן.
מה רע ב”להיות מעודכנים”? הרע הוא שצפייה אין-סופית כזו רק מעוררת בנו חרדה ומעירה את הטראומה של סכנת ההשמדה הלאומית הנמצאת אצל כולנו אי שם עמוק בלב. בעיה נוספת היא שצפייה בתכנים הללו בזמן שהילדים שלנו נמצאים יחד איתנו עלולה לעורר בהם חרדה גדולה – וחלק מהם רגישים מכדי שיוכלו לשאת את הדברים (אפילו לנו, המבוגרים, קשה לפעמים לשאת את האלימות הגואה ואת אווירת האימה). אבל איך נתעדכן? אפשר לקרוא דיווחים קצרים באתרי החדשות באינטרנט – בתנאי שמתאפקים ולא צופים בכל סרטון או הקלטה המשחזרים את האירועים.
אני אמא לשלוש בנות. איכשהו (איך באמת?), בכל פעם שביליתי את חופשת הלידה בבית בדיוק התרחש אירוע בטחוני כזה או אחר שגרם לי לרצות לארוז את מטלטליי ואת בני משפחתי ולעבור להתגורר במדינה אחרת. ההורמונים שאחרי הלידה הביאו אותי לחשוב שבנותיי נמצאות בסכנה קיומית, ואני חייבת להציל אותן. אבל השנים חלפו, וכמו שאתם רואים – אני עדיין כאן. בין אירוע ביטחוני אחד לשני. כבר הרבה זמן שההורמונים של “אחרי הלידה” כבר אינם פעילים אצלי, ואני משוכנעת שאני רוצה להמשיך לחיות כאן. כי כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי וכל זה (בינינו, כרגע יש גם חלקים אחרים בעולם שהמצב בהם לא נראה מזהיר). אבל אם כבר החלטנו שאין לנו ארץ אחרת, מה עלינו להגיד לילדים ולמתבגרים כדי שנוכל לשמור על שגרת חיים סבירה יחסית בארצנו דחוסת האירועים?
“לנקות” שמועות, לשמור על כללים, להתמקד בטוב
כשהילדים שלנו היו צעירים, וכל זמן שהאירועים לא נגעו במעגל האנשים הקרובים להם, יכולנו למנוע מהם חשיפה לחדשות המטרידות ולאפשר להם לחיות בשגרה מוגנת ומבורכת יחסית. אולם בגיל ההתבגרות – המגיע כיום מוקדם יותר מאשר בעבר – המציאות הזו משתנה. הילדים שלנו ממילא חשופים למידע, הן ברשתות החברתיות הן בשיחות עם חברים, ולפעמים הפחדים שלהם מתעצמים ועולים על הפחדים שלנו. כיצד עלינו להגיב?
חשוב שנשוחח עם ילדינו ונסביר להם שזו מציאות חיינו, ובתוך כך נעביר להם תחושה של ביטחון בכוח שלנו. חשוב שנבדוק איתם שהמידע שהם מקבלים הוא מדויק, וכי הם אינם ניזונים משמועות מיותרות (והגל הזה, בשילוב הרשתות החברתיות, מוליד לא מעט כאלה). יחד עם זאת, חשוב שנקנה להם כללי זהירות לתקופה המתוחה (להימנע מהתקהלויות, לנעול את דלת הבית), ונעניק להם דוגמה אישית בכך שלא נצפה בטלוויזיה שעות ארוכות ולא נתעדכן בכל דקה ודקה.
בואו נמשיך בחיי השגרה ככל האפשר. נהיה עם מי שאנחנו אוהבים ונעשה מה שאנחנו אוהבים. המלצה זו נכונה לימי מתיחות, אך גם לימים רגועים יותר – והלוואי שנזכה להם במהרה.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם הורים וילדים בגיל ההתבגרות
בנות: “מה קרה לילדה הטובה שלנו”?
