שלא ימרחו אתכם: עו”ד גור, שהוביל את העתירה לבג”צ לביטול הכנסת הטאבלטים למערכת החינוך, קורא לכולנו להצטרף למאבק. ממש כמו הפרסומת ל”נוטלה”, הוא משוכנע שגם הקמפיין המפתה של משרד החינוך עלול לגרום לכם ‘למרוח את ילדיכם בעיקר במרכיבים מאוד לא בריאים’
“אני לא מבין מדוע הגשתם בג”צ נגד משרד החינוך והעירייה”, אמר לי המראיין בתכנית הבוקר, שבה התארחתי לא מזמן. “הרי טאבלטים לילדים מקלים מאוד על הגב ועל סחיבת כל הספרים הכבדים האלה של הילדים שלכם”, הוא הוסיף. תוך כדי ההקלטה באולפן הטלוויזיה נזכרתי באותה פרסומת שראיתי לאחרונה על ממרח נוטלה. בפרסומת, האם ושני ילדיה היפים קמים (ביוזמתם) שעה לפני הזמן, מתקלחים (ביוזמתם), מתלבשים חגיגי (ביוזמתם) לקראת הלימודים, ומתיישבים (כן, כן – ביוזמתם) לארוחת בוקר של “דן אכדיה” בביתם. תודו שזה בדיוק כמו אצלכם. או בכל בית בישראל. “בשבילי, כחלק מארוחת בוקר מאוזנת לילדים שלי”, מודיעה האם בנחרצות פרסומאית, “אני בוחרת בנוטלה. יש בממרח הזה אגוזי לוז משובחים, חלב רזה וקקאו עשיר ומובחר”. על כך אומרים, שאם תחזרו על שקר מספיק פעמים, בסוף עלולים לחשוב שהוא האמת.
87% מרכיבים מזיקים
האמת? אין לי שום דבר נגד נוטלה. להפך – אני מת על נוטלה. אני לא יודע אם זה בגלל אגוזי הלוז (“לוז סיטואיישן”) המשובחים שלו, החלב הרזה (שמשמין אותנו) או הקקאו העשיר (שנוגס לנו בכיס והופך אותנו לעניים יותר). אבל כמו כל אזרח ישראלי – אני שונא שמרמים אותי. נדמה כי במשרד החינוך או בעירייה חושבים שאם הם רק יגידו לנו, ההורים, מספיק פעמים, ש”הצמדת ילדינו לטאבלט במשך כל שעות היום היא חינוך מזין ומאוזן בעבורם” – אנחנו נאמין להם. ממש כמו לפרסומת לנוטלה. אבל בשבועות האחרונים התוודענו כולנו לשיעור חינוכי חשוב על נחישותם של הורים לשמירה על בריאות ילדיהם. אגב, למי שלא יודע, נוטלה הוא מוצר טעים ביותר, שמתוכו 87 אחוזים הם שומן וסוכר. 87 אחוזים!. אה, כן. יש בו גם כמה אגוזי לוז, ועוד טיפה אבקת חלב רזה. כמה טוב לדעת שהטאבלטים מקלים על הגב של הילדים שלנו, אה? מישהו פה עבר את הגבול. על גב ילדינו. וכשמדובר בילדים שלנו, מוטב להבהיר היכן לא עוברים את הגבול. זו הסיבה שהגשנו במהלך החודש האחרון עתירה לבג”צ כנגד “פרויקט הטאבלטים” של משרד החינוך ועיריות שונות בארץ. פרויקט הטאבלטים הוא סוג של “ניסוי לא מבוקר בילדינו”, שמורח אותם ב-87 אחוזים (לפחות!) של מרכיבים לא בריאים. את הבג”צ הגשנו כ- 120 הורים מכל הארץ, ובהם גם חבר הכנסת פרופ’ יוסי יונה (פרופסור לפילוסופיה של החינוך), פרופ’ גבריאל סולומון (חתן פרס ישראל לחינוך), ואנוכי – חבר מועצת העיר בהוד השרון ואב לשלושה ילדים. אל תטעו! לא אני ולא יתר ההורים שנאבקו ונאבקים ב’ממרח הטאבלטים’ מוּנעים מתוך התנגדות לטכנולוגיה. רובנו אנשי הייטק או בעלי מקצועות חופשיים. איננו מיושנים או מנותקים (עברו שנים מאז כיבסנו את בגדינו בנהר), ואיננו אנשים החוששים משינויים (32 מעברי דירה בחיי בהחלט לימדו אותי ‘סתגלנות’ מהי) – כפי שמנסים לפעמים לצייר אותנו במשרד החינוך או ברשויות השונות. אנחנו זה אתם. ולצערי, כולנו נכנענו זה מכבר לחלק גדול מתחלואי העולם הזה. חלק מהם מושרשים במזון שלנו, חלק מהם טבועים באורח החיים החדש, ואחרים – בטכנולוגיה. דווקא בגלל זה אנו מתנגדים להצמדת הילדים שלנו לטאבלט מבוקר עד ערב. אגב, גם משרד החינוך עצמו קורא להורים לצמצם את שעות המסך של ילדיהם, קורא להימנע מקרינה “ווי-פיי” בבתי הספר וקורא לנו לרכוש ספרים מוזלים במסגרת “חוק השאלת ספרי לימוד”. אה, נכון, שכחתי. הקריאות הללו יוצאות בכלל מאגף אחר במשרד החינוך – לא האגף האחראי על הטמעת הטכנולוגיה. האם לא הגיעה השעה ששני האגפים הללו ישבו יחד לפגישת היכרות ביניהם על איזו ארוחת בוקר טובה נטולת נוטלה?
“דיסטופיה דיגיטלית”
חודשי המאבק האחרונים בקרב מאות הורים מרחבי הארץ כללו נסיעות לכנסת ישראל, עשרות ישיבות לתוך הלילה, מכתבים, קריאת חומרים, כנסים, תקשורת בכל מדיה אפשרית, והמון המון שיחות עם הילדים שלנו ועם הוריהם. בתום כל אלה, הצלחנו להחזיר את השפיות לציבור (שהזכיר לכולם שהוא בכלל לא מטומטם ובכלל לא מוכן לשלם) בחלק מיישובי הארץ, ולעצור את הפרויקט (כשוועדת החינוך של הכנסת דרשה להפסיקו ביוני האחרון). ניצחנו. הילדים, אני מתכוון. אנחנו רק ההורים שלהם. אבל ניצחנו בקרב אחד בלבד בינתיים, ומערכה שלמה וארוכה עוד לפנינו (הבג”צ הוא כמובן אחד החשובים בה). אין לי ספק כי יש כוחות אדירים שימשיכו לעשות הכול כדי לדחוף את המוצר הזה – הישר מהמדף לתוך הוורידים של ילדינו. אותם לא באמת מעניינים הילדים שלנו. שלכם. לא באמת מעניינת אותם רמת הסוכר, הקרינה, הנזקים החברתיים, הנזקים הנפשיים, ההתמכרויות, הבעיות הבריאותיות ועוד רשימה ארוכה של חוליים הנלווים להצמדת ילד למסך למשך שעות ארוכות כל כך. הם מוּבלים מאינטרסים שונים לחלוטין מאלה שההורה ה”רגיל” יכול לזהות מאחורי מסך הפרסומות. “אני לא אומרת שצריך להתנגד לטכנולוגיה או להרוס את כל המחשבים בעולם, זה יהיה מטופש”, קובעת סוזן גרינפילד, מדענית מוח בריטית, במאמרה המרתק המכנה את התופעה הנדונה בשם “דיסטופיה” (ההפך מ”אוטופיה”) דיגיטלית. “אנשים אומרים ‘תמיד הייתה טכנולוגיה. גם המצאת הדפוס, המצאת המכונית והמצאת הטלוויזיה שינו את המוח האנושי’. אבל האינטרנט שונה מכל אלה, כיוון שהוא נותן לנו סביבה מקבילה לחלוטין לעולם האמיתי”, היא מוסיפה ומתעכבת על המחיר החברתי, שאינו פחות גבוה מהמחיר הבריאותי: “אם אתה גדל בעולם שבו אתה מתקשר עם טכנולוגיה יותר מאשר עם בני אדם, קשה לך יותר לקלוט שפת גוף, לדעת מתי זה בסדר לגעת ומתי לא. אנחנו צריכים להחזיר את החיים האמיתיים ולרתום את הטכנולוגיה, כך שתהפוך אותם לטובים ומעניינים יותר – אבל לא תחליף אותם”.
“רעש. משתעממים!” במקום “שקט, מסתמסים”
כשיצאתי מהאולפן ונכנסתי למכונית, אבא שלי בדיוק התקשר כדי לספר לי שהוא צפה בי בתכנית. פתאום נזכרתי בשיחות הקבועות שהיו לנו, אי שם בשנות ה- 90, כשהייתי נער מאוהב. “נוההה !!!”, הוא היה קורא לי בכעס (ה’הא’ לא הייתה ‘נחה’) לפינת האוכל, “תראה את חשבון הטלפון שקיבלנו! החודש אין יותר שיחות טלפון עם קרן!”. זוכרים? פעם היינו מדברים. שעות. היינו יושבים על הברזלים למטה. מדברים על הדשא או בקבר בן גוריון עד שהירח עצמו היה מתעייף. ורגע אחרי שהיינו נכנסים הביתה – המשכנו לדבר. בטלפון. בלי סוף. היום הכול שקט. הטלפון לא’מצלצל. “שקט, מסתמסים!”, צריך לתלות על הדלת של חדר המתבגר/ת. הילדים לא מדברים יותר. לא על הברזלים. לא על הדשא. לא בטלפון. ואני תוהה, איך הייתי מרגיש אז, אם במקום לשמוע את צחוקה המאוהב של קרן הייתי מקבל: “חחח…”, או במקרים היותר מצחיקים: “חחחחחחחח…”. איך הייתי יכול לזהות את מבטה האוהב, אם לא הייתי מרים לרגע את הראש מהמסך?. כעת משרד החינוך והעירייה מבקשים את השקט הזה גם בכיתה, כדי לגדל בה “ילידים טכנולוגיים המותאמים למאה ה- 21″. משרד החינוך והעירייה, בקמפיין המבשר את בוא ה”קידמה” על גבי חמור לבן, כנראה ממשיכים להאמין שהציבור מטומטם. אין מה לומר, הציור של הילד עם הטאבלט המחייך (הטאבלט, לא הילד. אחרי שעות “בודדות” – תרתי משמע – עם המכשיר הזה – ילדים מאבדים את החיוך), בשילוב הסיסמה “טאבלט לכל ילד” – מעבירים תחושה של משהו מאוד מתקדם ומבטיח. שלא תפלו בפח. זה לא ממש מקיים. או במילים אחרות, בשפה ה”עמוקה” של ימינו: “חחחחח…!”. “רעש. משתעממים!”. כן, זה מה שצריך לשים על הדלת בכל בית. יוחזר השעמום לילדינו, כי זה הדבר שיפרה אותם יותר מכל מסך אחר. ובאותה נימה – יוחזר הרעש לכיתה, כי זה מה שיכין אותם לקידמה יותר מכל מסך 10 אינץ’ מתקדם. הילדים שלנו זקוקים דווקא לכך כדי שיוכלו לפתח דמיון ויצירתיות, ללמוד תקשורת בינאישית או יכולת שליטה בדחיית סיפוקים, לפתח יוזמה אישית או להתאמן בתנאים “לא נוחים”. הם זקוקים דווקא לכך כדי שיוכלו, לכשיגדלו, להתמודד היטב עם המפקד שלהם בצבא או עם הבוס בעבודה, עם בת או בת הזוג שלהם אחרי החתונה, ועם האתגרים, הטכנולוגיים והאחרים, של המאה ה- 21 – למשל כשיהיו מנהלים בכירים בהייטק.
הכותב הוא חבר מועצת העיר הוד השרון, אב לשלושה, שהוביל עתירה לבג”צ הדורשת לבטל את הכנסת הטאבלטים למערכת החינוך עד לבחינה מעמיקה של הפרויקט. לעתירה הצטרפו הורים רבים מכל רחבי הארץ
יש החושבים אחרת: לימור הררי זועמת על הפסקת פרויקט הטאבלטים
כישורים חברתיים: יש להם 400 חברים בפייסבוק, מה זה אומר עליהם?
אלופים בעברית: אפליקציות מוצלחות וחינמיות להעשרת השפה של הילדים
