“חשפתי אותה לעולם חדש של התבוננות – כזו שהיא לא הכירה – על עצמה ועל אירועים, על דיאלוגים עם אבי ילדיה ואפילו בינה לבינה. זכיתי לראותה מאושרת, לדעת שהיא מסוגלת להביט דרך העולם החדש הזה ובעצם להיות בו”. ריקי ברוך על הקשר המיוחד שלה עם חברה-מתאמנת
את שירה (שם בדוי), 40, הכרתי לפני כשנה וחצי, באביב 2014, כשהצטרפתי לחדר הכושר שבו היא התאמנה. מהר מאוד מצאנו שפה משותפת והתחלנו להתחבר. חודש מאוחר יותר ארז בעלה תיק קטן ועזב את הבית, מותיר אותה מופתעת, מבוהלת, המומה.
עולמה חרב עליה. העלבון, הכאב, הידיעה שהוא עזב למען אישה אחרת, החשש הנוראי מעתיד התא המשפחתי שלה, באיזה אופן תכלכל את ילדיהם לבדה, כיצד יעכלו הילדים את הבשורה, איך יתמודד כל אחד מהם עם השבר המשפחתי ובאיזו מידה יושפע תפקודם האישי-חברתי-רגשי-לימודי. בשיחות הרבות בינינו לא יכולתי להימנע מהדימוי החזק של מישהי שפשוט שמטו תחת רגליה את השטיח שריפד את רצפת הבית והותירו אותה מרחפת בין שמים לארץ – בה בעת שהיא מנסה לבלום את נפילת ילדיה.
שיקום ההריסות התחיל
אין ספק כי גם היום, על אף שכיחות הגירושים, המילה “גרוש/ה” מעידה על סטטוס מסוים. רבות ורבים בינינו מחזיקים בסטטוס הזה בהווה, החזיקו בו בעבר או יחזיקו בו בעתיד – גם אם הם אינם יודעים על כך עדיין. בשנים שאני מלווה נשים מסורבות גט יצא לי להכיר מקרוב מבנים שונים של משפחה, וסוגים ודפוסים של סרבני גט. עולמן של מי שעושות את המסלול אל מדרגות הרבנות ולא משנה ביוזמת מי מבני הזוג, הוא תוואי דרך עתיר בורות ומהמורות.
לאורך השנה הלכה והתהדקה החברות בין שירה לביני, וכבר העזתי (ויכולתי) להיות בו-זמנית חברה ומאמנת. ברגעים הרבים שבהם היא עוד הייתה זקוקה לחיבוק, לכתף, להקשבה הייתי – ועדיין אני שם – בשבילה באהבה גדולה. עם הזמן הרגשנו שאנו בשלות להשתמש גם בכלים אימוניים מקצועיים ולשמר את החברות שלנו ללא רבב. חשפתי אותה לעולם חדש של התבוננות – כזו שהיא לא הכירה – על עצמה ועל אירועים, על דיאלוגים עם אבי ילדיה ועם עצמה. זכיתי לראות אותה מאושרת, לדעת שהיא מסוגלת להביט דרך העולם החדש הזה ובעצם להיות בו. ב-19 שנות נישואיה היא הייתה ‘על תקן’ מי שידעה גבר אחד בחייה, נשאה לו באהבה מיד עם השחרור מצה”ל, החליקה לתוך התבנית ההרסנית של האישה הכנועה, הממושמעת, ומיהרה בסוף כל יום עבודה להיות האמא ו’האישה הקטנה’ של הבעל.
בשנה המשמעותית הזו בחייה, כמו גם בחיי, ליוויתי אותה כשהיא צומחת לאט מתוך עצמה, מנערת את האבק שדבק בישבנה כשנחבטה בחוזקה אל הקרקע. הגשתי לידיה ספרות בנושא והצעתי לה לעיין בה. היא גמעה הכול בצימאון וביקשה עוד. ככל שחלפו הימים, השבועות והחודשים היה ברור יותר ויותר שאין דרך חזרה ושהרכבת לא תחזור לתחנה הישנה. טקס הגירושים שנערך באביב השנה עדיין לא אפשר לה להבין את משמעות היותה גרושה מעבר לסמנטיקה. הגדולים מבין ילדיה התמודדו עם הניידות הפיזית והרגשית בין שני הבתים בקושי רב, ובה בעת ניסו שלא להכביד על אמם עוד יותר. הצעיר בילדיה הגיב בצורה קיצונית עד למצב של חוסר תפקוד רגשי, לימודי וחברתי. התפרצויות זעם ותסכול כלפי אמו תכפו בימים שהיה בחזקתה. הריחוק, הכעסים והמשקעים – שבאו לידי ביטוי בחילוקי הדעות בין הוריו לדרך הטיפול בו – דרדרו את מצבו עוד יותר.
אחרי החגים ייגמר הכול
האתגר אינו פשוט כלל וכלל. עם פתיחת שנת הלימודים, חגי תשרי והחזרה הקרובה (והאמיתית) לשגרה בתום החגים – שירה חברתי, אם לשלושה וגרושה בת 40, תצטרך להתמודד בהצלחה עם הקניות הרבות לחג, עם תשלומים לשלושה בתי ספר, לחוגים ולצהרון, עם קניית התלבושות למסגרות השונות, עם טיפולי שיניים הוצאות על ריטלין וכלכלה שוטפת, עם שכר דירה לא נמוך, ואולי יותר מכול – עם עובדת היותה אם יחידנית. שירה נקרעת בין הרצון והצורך לעבוד שעות נוספות כדי להגדיל במידת מה את משכורתה לבין המחיר הכרוך בוויתור על בילוי שעות אחר הצהריים והערב עם ילדיה – הזקוקים לה יותר מתמיד. על פנאי לעצמה אין בכלל מה לדבר. קודם לכן היא תצטרך לשקם את ההריסות של מה שנבנה לאורך 19 שנה ולהסתגל להיותה אם גרושה עם כל המשתמע מהמילה. אך אני בטוחה שהיא תעמוד באתגר בגבורה, ולאחר מכן – כלום כבר לא ישבור אותה.
חג שמח ושנה מבורכת לשירה ולכל הנשים המתמודדות עם פירוק משפחה והסתגלות לחיים חדשים!
עוד ב”עשרים פלוס”: מה חייב לקרות כשהילדים הבוגרים עדיין מתגוררים אתכם?
ההחלטה הכי טובה שתוכלו לקבל עם כניסת השנה החדשה