סליחה מעצמנו

אנחנו, האמהות, לא ממש צריכות את יום הכיפורים כדי להכות על חטא. ייסורי המצפון פוקדים אותנו כמעט כל יום, גם כשאנחנו לא מזמינות אותם

 
שנה הלכה, שנה באה ואני שואלת את עצמי: על מה אני , כאמא, צריכה לכפר? על מה עליי לעשות חשבון נפש לקראת יום הכיפורים?
אחרי הכול, אנחנו, האמהות, לא ממש מחכות ליום הכיפורים כדי להכות על חטא. ייסורי המצפון פוקדים אותנו בכל יום ויום – גם כשאנחנו לא מזמינות אותם. מכירות את המילה “רגע”? מכירות את המילה “שנייה”? כן המילים האלה שאנו שומעות כשאנו מבקשות משהו מהילדים? (וגם אנחנו חוטאות בהן לא אחת כשהילדים דורשים את תשומת הלב שלנו – בוודאי שמתן לב). בקיצור, כשהמילים הללו נשמעות בחלל הבית יותר מפעם אחת מצד הילדים שלנו, זה כבר מתחיל להרגיז אותנו. ולפעמים, רק לפעמים, אנחנו מתחילות לאבד את זה ומרימות את הקול קלות כדי שמה שביקשנו יתבצע סוף סוף. ולפעמים, רק לפעמים, להרים את הקול “קלות” לא עוזר ואז אנחנו מרימות אותו קצת יותר, ואולי – רק אולי – מתלווה לכך גם עונש הגון.
תוך כמה דקות הם מגיעים. רגשי האשם. תחילה הם מבצבצים, מרימים ראש, ואם הם מצליחים להזדקף הם גוררים אחריהם חשבון נפש נוקב – כזה שעובד שעות נוספות. האם פעלתי נכון? מסכנים, צעקתי יותר מדי. אבל מה יכולתי לעשות אחרת? אולי העונש חמור מדי? ומה עכשיו – לסלוח הם כל כך מהר? אבל הם לא מקשיבים לי!

דיבור פנימי שנמשך כל השנה

הדיבור הפנימי הזה ממשיך וממשיך ואנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שפעלנו נכון ולא יזיק להם איזה עונש קטן, כדי שילמדו לפעם הבאה. והפעם הבאה… מגיעה מהר מהצפוי.
זו לא הדוגמה היחידה. הנה לכן עוד אחת: נכנסתן לחדר של הילד/ה (כבר אוטוטו בן/בת 9 או 10) וחשכו עיניכן: המיטה אינה מסודרת, הבגדים זרוקים על הרצפה ושולחן הכתיבה נראה כמו אחרי הפגזה. ומה הדבר הראשון שעולה לכן לראש במצב כזה? סביר להניח שמשהו כמו – “למה הם עושים לי את זה? כבר דיברנו על זה מיליון פעם, כבר אמרתי להם שזה ממש לא יהיה כך בבית שלנו, כבר ביקשתי עשרות פעמים שלא יזרקו בגדים על הרצפה, ואיימתי שאם זה יקרה אין יותר כביסות בשבילם”.
אם הם לא בבית, אתן עוד מספיקות להתקרר מהעצבים עד שהם חוזרים ומסתפקים ב”לך לסדר את החדר” (וחוסכות לעצמכן ייסורי מצפון בהמשך). אבל מה אם חזרתן מהעבודה קרועות, חשכו עיניכן מהחדר המבולגן, ומי שרוע מול הטלוויזיה בנונשלנטיות גמורה? המתבגר/ת שלכם. מה אתן עושות אז? מסתפקות ב”לך לסדר את החדר” או מטיפות ארוכות על חוסר התחשבות ואדישות של דור ההמשך או…מתרגזות באמת ומוציאות החוצה? תודו שלפעמים אתן מתרגזות באמת! רובנו – למרות המאמצים הרבים לאמץ את העצות הטובות של מנחות ההורים ושל כתבות מדריך למיניהן – לא תמיד מצליחות לעצור את התפרצות הכעס על הילדים. תאמינו לי, זה קורה גם במשפחות הכי טובות.
ושוב רגשות האשם צפות מעלה: למה התפרצתי כך? הרי אני יודעת שצריך לספור עד עשר ולקחת נשימה עמוקה, לצאת רגע לחדר אחר, לשתות משהו ולדבר לעצמי כדי לא לאבד את זה. מצד שני, אם לא אציב גבולות לאן נגיע? הם חייבים להבין שבבית הזה יש חוקים, אצלי בבית לא יגדלו פרזיטים! וככה מתווכחים ביניהם שני הקולות בדיבור פנימי שנמשך נצח, ולפעמים (לא הרבה) אנחנו אפילו מבקשות מהילד סליחה שהתפרצנו, אבל לרוב אנחנו נשארות עם חשבון הנפש הזה – שנמשך עד בלי די.

חשבון הנפש האלטרנטיבי

אם ההכאה על חטא וחשבון הנפש מתרחשים אצלנו מול הילדים – בפניהם או מאחורי הקלעים – באופן קבוע, יום אחר יום, אני שואלת אתכן – לא מוטב שנקדיש את יום הכיפורים כדי לבקש סליחה מעצמנו?
זו הסיבה שהחלטתי לנסות לקיים הפעם חשבון נפש חלופי, כזה שאולי באמת יוביל אותי לתוצאות טובות כדי שבשנה הבאה אצטרך למחול פחות. אתם מוזמנים לאמץ את חשבון הנפש הזה, הנה

ואלה הנקודות העיקריות בו:
• סליחה על כך שאני מחמירה עם עצמי יותר מדי – זה הזמן להזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני אמא טובה שדואגת לילדיה, מסיעה אותם, מאכילה אותם, אוהבת אותם, משלבת קריירה עם משפחה, ומנסה כל אותה עת לשמור על שפיות.
• סליחה על כך שלפעמים אני שוכחת להיות גאה בעצמי – על כך שאני עושה הכול כדי שילדיי יגדלו לתפארת, על כך שבאופן כללי רוב הפעמים אני שולטת בעצמי ובעצביי ומתפעלת את הבית ביד רמה ובזרוע נטויה.
• החלטה לא לקחת הכול באופן אישי – להזכיר לעצמי שהילדים שלנו הם בסך הכול אנשים קטנים שעדיין לא יכולים לראות את התמונה המלאה, ושיום אחד הם יבינו שהכול נעשה לטובתם. עד אז אמשיך להציב להם גבולות, ולחנך לתרבות טובה ולערכים טובים.
• החלטה ללמד את הילדים לבקש סליחה כשהם טועים – ביום יום ולא רק ביום הכיפורים.
• להמשיך לבקש סליחה מהילדים אם אני טועה – בכל הימים (ולא רק ביום הכיפורים). זו גם הדרך הטובה ביותר ללמד אותם לבקש סליחה אמיתית ולהבהיר להם שגם אנחנו, הגדולים, טועים לפעמים.
• לא לוותר על העקרונות החינוכיים שלי – אני משתדלת שילדיי ילמדו להתחשב באחר ולראות את כאבו תוך כדי אי-ויתור על עצמם ועל הדברים שחשובים להם. לכן אני גם לא מוותרת על העקרונות החינוכיים שהגדרנו לעצמנו כהורים.

תקופה זו של השנה יכולה להיות הזדמנות מצוינת עבורנו לשבת עם הילדים ולחדד את המושגים של: חשבון נפש, כפרת עוונות, סליחה ומחילה תוך כדי מתן דוגמאות מהחיים. זו גם תקופה טובה לחדד את הערכים המשפחתיים החשובים לנו, להסביר מחדש את חוקי הבית ואת הסיבות להם, לאפשר לילדים להוסיף חוקים משלהם ולהגיד מה מפריע להם ומה הם רוצים לשמר – וכל זה בתוך שיח פתוח, מכיל ואוהב.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל, שנה של התחשבות איש ברעהו, של אהבה ורוגע. אל תשכחו לנשום עמוק ולזכור שבסופו של דבר גם המתבגרים שלנו הם עדיין ילדים, ושאין להם אחרים מלבדנו. היו גאים בעצמכם ובילדיכם!

הכותבת היא מאמנת נשים, ילדים ונוער לצמיחה והתפתחות אישית

לטור הקודם של שגית: הציפיות של אמא עצמאית מהשנה הקרובה 

חטאנו לפניך – תפילה לסליחה אמיתית. מתוך “פסיכודליה”

מתי בפעם האחרונה ביקשתם סליחה מבן משפחה?