בעקבות קריאת ועדת החינוך בכנסת להפסיק לאלתר את פרויקט הטאבלטים, לימור הררי קוראת לנו להתעורר. “אסור לנתק את התלמידים מהמרחב הטכנולוגי בו הם חיים בגלל שיקולים תקציביים”, היא אומרת
ועדת החינוך של הכנסת עצרה את הפיילוט של למידה עם טאבלטים בטענה כי משרד החינוך רץ קדימה ורתם את העגלה לפני הסוסים. הטענה היא כי הפיילוט מיושם תוך ביטול עקרון השוויון, וכי רכישת הטאבלטים נעשית מכספי ההורים – תחת הסעיף “שירותים מרצון”. סוגיית העגלה והסוסים עולה תמיד בהקשר הטכנולוגי. הטכנולוגיה, המתקדמת בקצב מהיר, שקולה לעגלה מהירה הרצה על סיבים אופטיים – וזאת בזמן שמערכת החינוך דוהרת בקצב שונה, שאינו תואם את קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות. הפער הזה יוצר מצב מתסכל, כיוון שלמעשה אנו מכשירים את הדור הבא, את ילדי העידן הדיגיטלי, באמצעות כלים טכנולוגיים של יום האתמול. המסקנה, שממנה התעלמה וועדת החינוך, היא שחייבים להגביר את הקצב.
למה כן? שיפור ההוראה והלמידה
המלכה מעליסה בארץ הפלאות אמרה: “איזו ארץ איטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר”. גם מערכת החינוך צריכה לרוץ פי שניים יותר מהר כדי לאפשר לתלמידים למידה בכלים טכנולוגיים עכשוויים. לכן, יש לברך על כל יוזמה הפורצת דרך בתחום שילוב טכנולוגיה בהוראה – ולא להפך.
יחד עם זאת, ברור כי שינויים צריכים להיעשות בחוכמה – לא תוך חיוב אלא תוך רתימה. אני מאמינה שלפני הכול מערכת החינוך צריכה להציג להורים ולוועדה את הערך המוסף הטמון בשילוב טאבלטים ואייפדים במסגרות הלימוד. רק לאחר שאלו ייווכחו במו עיניהם ביכולות המופלאות שהכלים הטכנולוגיים מציעים לשיפור את איכות ההוראה ומידת מעורבות הלומד בתהליך הלמידה – רק אז הדרך לשילובם תיסלל במשותף, וכל מכשול ייפתר בדרכים יצירתיות. לכול יש פתרון, ויש להבין כי המטרה של כולנו (ההורים ומערכת החינוך) היא אחת – להעניק לילדים שלנו את מרב הכלים להצלחה בכל תחום שבו יבחרו, וזאת מתוך אהבה, כבוד, וצעידה קדימה עם הקידמה.
אסור לנו לנתק את התלמידים מהמרחב הטכנולוגי בו הם חיים. לא ייתכן שבבית ישתמשו הילדים בטאבלטים באופן יומיומי, אך בבית הספר הטאבלט יהיה מחוץ לתחום. כמובן, כאשר אייפד הופך ל”בייביסיטר” בעבור הורים שרוצים שקט, אני מתנגדת לכך. אולם כל עוד האייפד משמש לחקר, יצירה, שיתוף ולמידה – הוא מבורך.
מה הדרך? לא מסובכת כמו שחושבים
כדי שהטמעת הטאבלטים בבתי הספר תצליח, מערכת החינוך חייבת לפעול בצורה מובנית מאוד. עליה להכשיר את המורים לשימוש באמצעי קצה, ואף להעניק לכל מורה אייפד או טאבלט אישי – כדי שישמש אותו בהוראה.
עקרון השוויון הוא חשוב, ועלינו לשים אותו לנגד עיננו בכל החלטה שתתקבל. המצב הרצוי הוא שמערכת החינוך תרכוש לתלמידיה אייפדים (כאמור, רק לאחר הכשרת המורים לשימוש בהם), והשלב הבא הוא איך לתקצב את הסיפור הזה. וזו השאלה הגדולה – מנין הכסף? על מה נוותר?
בעיניי, הדבר שעליו אסור לנו בפירוש לוותר הוא על האפשרות שהילדים שלנו יגיעו לבית הספר עם ברק בעיניים, שהם יוכלו ליצור, לתעד ולשתף באמצעות הטכנולוגיה שלתוכה הם נולדו – תוך שימוש במיומנויות של המאה ה-21. מערכת החינוך צריכה לסבסד את מכשירי הקצה לכלל התלמידים – כמובן לא בבת אחת, אלא על פי מדרג שיש להתוות. כך למשל, בתי הספר שיאמצו את הטכנולוגיה יהיו הראשונים לקבל הטבה זו. בסופו של דבר, לכלל התלמידים תתאפשר רכישה (תלמיד שאין ביכולתו לרכוש אייפד, יקבל סבסוד מלא).
אסור שנחסום את הקידמה בגלל סוגיות תקציב, עלינו לזכור כי החינוך הוא הראשון במעלה.
הכותבת היא ראש תחום תקשוב במכללה האקדמית גורדון לחינוך
חצי שנה לאחור: “עשר פלוס” מתריע על הבעיות הכרוכות בפרויקט הטאבלטים
“הכיתה הדיגיטלית”: ללימור הררי יש חזון, האם הוא בר יישום לדעתכם?
2 תגובות
מסכים עם כל מה שאמרת, אך אני רוצה להוסיף משהו בנוגע להכשרת המורים. כל עוד השימוש בטכנולוגיה הוא וולונטרי למורים, לא נצליח להניע את המערכת אלא ניצור איים של טכנולוגיה בתוך בתי הספר.
לדעתי, יש ליצור צורך ממשי ומעשי של המורים לשימוש בטכנולוגיה דרך המפמרים. בכל מקצוע יש להכניס לתכנית הלימודים שימוש בטכנולוגיה שגם תבוא לידי ביטוי במבחני מפמר ובבחינות הבגרות. המורים יבינו שהם לא יכולים להחליט אם בא להם או לא, אלא שיש כאן דרישה של המערכת/ארגון וכולם צריכים למצוא את הדרך להשתלב בה.
כמורה המוביל מהלכים מתוקשבים מזה שנים רבות, ומלמד בבית ספר מתוקשב ובו למעלה ממאה איפדים, שבעים לפטופים וכיתת מחשבים נייחים, אני מסכים בהחלט שיש לעשות שילוב בטכנולוגיות מתקדמות. אבל לפני כן, קודם כל עלינו לבנות מערכת תומכת. בעבר, כאשר לימדתי צוות מורות כיצד להשתמש באייפד, ובבית ספרן היו איפדים אבל לא הייתה רשת אינטרנטית אלחוטית, לא היה בכך טעם. מאחר ואנו לא רוצים לחשוף את התלמידים והמורים לקרינה, לא עושים שימוש רב ברשתות אינטרנט אלחוטיות (wi-fi) ועל כן השימוש באייפדים פחות יעיל.
לכן, לדעתי, אם תלמידים או בתי ספר נדרשים לרכוש מכשיר, בין אם אייפד או טאבלט אחר, שעלול להשבר או להנזק בתנאי שימוש האופייניים לילדים בבית ספר יסודי, או במקרה הטוב הופך מיושן מדי לאחר שנה, מקסימום שנתיים, יש לנו בעייה משמעותית.
לגבי העלויות, אם היו משלבים את כל ספרי הלימוד בצורה דיגיטלית המוטמעת בטאבלטים או בלפטופים כמו באופק, חוסכים להורים כאלף ש״ח בשנה על כל ילד (עלויות ספרי הלימוד היוצאים בכל פעם במהדורות חדשות), הרי שעלות הטאבלט בפריסת תשלום לשנתיים כבר משתלמת הרבה יותר, שלא לדבר על הורדה משמעותית במשקל התיקים שהילדים סוחבים.