fbpx

הילדים גדלו, מתבוננת פנימה. מכתב אישי לנשים בלבד

thoughts about love. shutterstock

 

קוני פרנסס חוזרת אלינו עם מונולוג אישי ונוקב על חיי האהבה שלה, הבדידות והנשיות השזורות בהם, והסיבות לכך שהיא צריכה להגיד תודה לאלוהים (אבל ברגעים מסוימים גם לבקש ממנו עזרה)

 
בואו נהיה קצת ריאליים. חיי הנישואין הם לא משהו, אבל גם להיות לבד זה לא בדיוק גן עדן של שושנים. אולי שושנה אחת. אבל מי מסתכל עליה? מצד שני, גם כשאת נשואה בן הזוג שלך לא ממש מסתכל עלייך כל היום בהתפעלות . רוב הזמן הראש שלו שקוע במשהו אחר. בטלוויזיה, באייפד, או באפליקציה החדשה שהוא בדיוק מוריד לסמרטפון. אבל אנסה להפסיק לדבר נרקיסיסטית, ולהתייחס למה שבאמת חשוב. ומה שחשוב הוא שתרגישי טוב עם עצמך. ככה, לא כל הזמן בהיי מטורף אבל תחושה כללית נעימה. פחות או יותר. מה, זה הרבה מדי לבקש? השלב הבא הוא להבין מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. זוגיות? הצלחה פנומנלית בעבודה? ילדים מעוררי גאווה ומשרי נחת? גוף מתוחזק? סקס סדיר ומספק?

לא מאוחר מדי לעצור

אם אתם חדי עין, בטח הבחנתם בכך שכל הדברים שציינתי תלויים בדבר מה. חיצוני. כזה שיכול להתרחש, או שלא, אך אינו בהכרח תלוי בך. איך בכל זאת תרגישי טוב? אני יכולה להעיד על כך שהדרך שלי להרגיש טוב עם עצמי היא דרך קשה, לעתים כואבת. אני חוצה את מדבר הבדידות ואת תחושת הלבד, ולא בורחת מהם. אולי כי אין לי כל כך לאן. כל הנתיבים כבר משומשים ומחזירים אותי לאותו מקום. לכן, במקום להתעייף בצעידה בנתיבים מוכרים אני מתמודדת. לשם שינוי. בודקת את עצמי. לשם שינוי. זה מה שנשים עושות אחרי שהילדים שלהן גדלו קצת, והן מוצאות את עצמן עם זמן פנוי, בית נחמד, עבודה מתגמלת ועצמאות כלכלית מסוימת.
כן, קודם כול אני צריכה להגיד תודה. ואחרי שאני אומרת תודה, אני שואלת את עצמי ממה אני מפחדת כל כך. לפעמים או מוצאת את עצמי בוכה. נכון, תסמונת הקן המתרוקן וכל זה. אחרי שאישה עסוקה בלי סוף, מורידים לה דבר אחד מהג’אגלינג המטורף והיא כבר נהיית פנויה מדי. ואני כרגע פנויה מדי, תרתי משמע. גם הזוגיות החדשה שהסתיימה לא מכבר הותירה אותי מרוקנת. נבוכה. מבולבלת. בעיקר לגבי הצרכים שלי ומציאת ה”נחת” בתוכי.
אין ספק, אני מהטיפוסים האלה שמתאהבים. וכשאני מתאהבת, אני כבר מגבשת תכנית מדויקת איך בדיוק ייראו חיי המשותפים עם אהוב ליבי. שכחתי רק לשאול אותו מה הוא חושב. עד לפני שנתיים, חייתי את חיי כל הזמן בתוך מערכות יחסים ארוכות שנים. אחרי אי אילו שנים בזוגיות (בדרך כלל סביב השמונה) הרגשתי איך כף רגלי הימנית מבצבצת החוצה. לא ידעתי איך להסביר זאת, אבל כל מיני דברים שקרו במהלך הזמן גרמו לי לרצות לצאת מהקשרים. אני מניחה שמה שקרה לי לא היה טוב יותר או פחות ממה שקורה לאנשים אחרים בזוגיות. רק שאני הגבתי בצורך לצאת החוצה. בהדרגה. לאט. ובסוף – תמיד בנחישות. אם תשאלו אותי אם אני מצטערת, לא ממש. יש לי המון זיכרונות טובים מהיחסים האלו, מכולם. יש אפילו קשר אחד שאולי ארצה לחזור אליו. אבל בכנות, אף פעם לא עצרתי לבדוק עם עצמי מה אני באמת צריכה מקשר, מה יכול לספק אותי, על מה אני לא יכולה לוותר, ואיפה אני מתגמשת כמו בן אדם בריא ונבון.
אני לא גאה בכך שלא עצרתי. אני אפילו מתביישת. מאוד. להיות בת 40 פלוס ועדיין לא לדעת את עצמי זו לא חוויה מרנינה, שלא להגיד ילדותית ופתטית. אז עכשיו אני עוצרת, כי אף פעם לא מאוחר מדי. ובדק הבית הזה כואב. הוא מכריח אותי להתבונן בעצמי, והמראה הנשקפת לעיניי לא תמיד מחמיאה.

למה לא הקשבתי לסבתא?

מהם בכלל הערכים החשובים לי ביותר בזוגיות? – זה אחד הדברים שהכי קשה לי לברר עם עצמי. בעיקר לאור העובדה שהערכים האלה השתנו לא מעט במהלך השנים. כשהייתי צעירה, נמשכתי לגברים מסוג אלפא. אותם גברים כריזמתיים ומצליחנים, שנראים טוב ומשדרים עוצמה, בעלי סטטוס נחשק, שיודעים מה הם רוצים מעצמם ומה הם צריכים לעשות. אני מצדי למדתי בקלילות את התפקיד המצופה ממני כאישה שאיתם, ונכנסתי לשגרה ברורה.
בשלב מסוים התאהבתי בגבר שהיה “גבר אלפא” לכל הדעות, אך אני דווקא גיליתי בו רגישות ועומק. הוא היה בעיקר לא קונבנציונלי. ואהבתי את זה. מאז אני נמשכת רק לגברים כאלה, לא מהשורה. כלומר, הופר הסדר הטוב של – גבר המפרנס אישה עובדת שאינה מפרנסת. כי זו בעצם המשמעות העיקרית של ‘להיות נשואה לגבר אלפא’.
ברגע ששחררתי את התפיסה ש”אני צריכה גבר מצליח שידאג לי”, נפתחו בפניי הרבה מאוד אפשרויות להתאהבות. כי יש הרבה מאוד גברים יצירתיים, מורכבים, אנשי רוח, אנשי אדמה, צעירים ברוחם, מחפשי אמת, אמנים בסתר, וצעירים. אך למרבה הפלא, ברגע שיצאת מהמתכונת הקבועה, את מגלה שהכללים שחלים על גברים שאינם מסוג אלפא הם שונים. בעצם, מה שנתת לגבר אלפא הוא לא מה שגבר מסוג אחר צריך, בדיוק כמו שמה שהוא יכול לתת לך הוא שונה. פתאום אני מוצאת את עצמי שואלת אם לא הלכתי רחוק מדי, ואולי כל מה שסבתא לימדה אותי – למצוא גבר הגון וישר שיפרנס אותי – הוא נכון. זה יותר מפחיד ממה שאפשר לדמיין, כי אם סבתא ז”ל צדקה – אני עושה המון טעויות. אבל ממש. וברצף.
בכלל, די ברור לי שההתאהבות הזו, שסוחפת אותי כל כמה שנים, הייתה זוכה לקיתונות של בוז מנשים קצת יותר חכמות ומנוסות ממני. אלה הטוענות כי אהבה (כמו כל דבר אחר) נגמרת בשלב מסוים, ואז את נשארת עם גבר שרובץ על הספה מול מסך הטלוויזיה. במקרה הטוב יש לו קצת חוש הומור.

פוליגמיה? לא באמת

המראה שאני מתבוננת בה מאלצת אותי להודות באמת: אני טיפוס זוגי. ויחד עם זה, אני אוהבת חופש. היום, כשמדברים על פוליגמיה מצד אחד ועל אנשים א-מיניים מצד שני, נראה שהכול אפשרי ושכל אחד יכול למצוא את דרכו. אבל האמת שבפנים היא שאני קצת מיושנת, וחולמת על אהבה אמיתית עם החבר הכי טוב שאני יכולה למצוא, על זמן פנוי שבו אוכל לבלות עם משאת נפשי ועל חיים מלאי סיפוק ועניין. ממש חלום סינדרלה. איך עושים את זה? אלוהים יודע. ובאמת, בימים של בדידות אני מוצאת את עצמי פונה לעזרתו.

 מה לא מספרים לכן על משבר גיל הארבעים?

מדוע לנערות ונשים רבות יש יחסים מורכבים עם אוכל? 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.