בחינות הבגרות בפתח, ותחושת הדחק בשיאה. האינסטינקט שלנו הוא להכריח את הילד לשבת ללמוד ולהלעיט אותו במסרים בנוסח “אם תלמד, תצליח”. אבל האם זו הדרך לעורר בו מוטיבציה ללמידה ולהעניק לו את התמיכה הרגשית שנחוצה לו? תצטרכו לקרוא כדי לדעת
“אם תלמד, תצליח” – המסר הזה מהדהד בבתים רבים, בייחוד כעת, בתקופת הבגרויות. אבל ילדים רבים מתקשים להתמודד עם דחק הבחינות למרות המסר הזה, ואולי אפילו בגללו. הם חווים בעיקר לחץ, תסכול ואכזבה, תחושות שלבטח אינן תורמות לשיפור הישגיהם.
ההיבט הנפשי-רגשי ממלא תפקיד מרכזי בתקופת הבחינות, כיוון שלהכנה המנטלית ישנה חשיבות מכרעת – כזו שאינה נופלת מתהליך ההתכוננות בפועל. איך עלינו לנהוג, אם כך, כדי לחזק את רוחו של המתבגר ולעורר בו מוטיבציה ללמידה במהלך החודשים הקרובים?
הישגיות גבוהה מול הישגיות נמוכה
התמיכה המורלית שלנו צריכה להתאים לילד. באופן גס נוכל לחלק את כלל הלומדים לשני סוגים: כאלו המאופיינים ברמת הישגיות גבוהה, וכאלו המאופיינים ברמת הישגיות נמוכה. אדם המציב לעצמו יעדים נמוכים יחסית מאופיין בהישגיות נמוכה. הוא יסתפק לרוב בציון עובר בבחינה, בלי לשאוף לציון גבוה יותר. הוא עשוי להעדיף הקבצה לימודית נמוכה, תרגול מינימלי לקראת בחינות, וכו’. לעומתו, ילד בעל הישגיות גבוהה יגדיר לעצמו על פי רוב מטרות לימודיות מאתגרות יותר. הישגיות גבוהה היא גישה שבה האדם מוכן ומעוניין ליטול סיכונים גבוהים יותר, אם כי עדיין ריאליים, שבהם קיים יחס מיטבי של סיכוי-סיכון. מצד אחד, הוא מציב לעצמו מטרה שאין לו ביטחון מלא בכך שהוא ישיג אותה, כיוון שהיא דורשת למידה מאומצת ומיצוי של יכולותיו. מצד שני, יש לו סיכוי סביר להגיע למטרה אם התהליך לקראתה ייעשה כראוי.
בגרות במתמטיקה: הילד שלכם בחרדה ממספרים?
גם אתם שואלים כמה פעמים ביום: “עשית שיעורי בית?”
אולם המציאות מורכבת יותר, ולעתים תלמיד בעל הישגיות גבוהה או נמוכה ינקוט דווקא בדרך הפוכה מהצפוי. כך למשל, תלמיד מסוים אמר כחודש לפני בחינת הבגרות שהוא מעוניין לגשת לבחינה של חמש יחידות במתמטיקה, אף כי למד לאורך השנה בהקבצה של שלוש יחידות. האם העובדה שהוא מציב לעצמו אתגר מרחיק לכת היא עדות להישגיות גבוהה? לא בהכרח. נקודת המוצא של התלמיד הזה הייתה שממילא אף אחד לא מאמין ביכולת שלו לעמוד באתגר כזה, ולכן גם לא יהיו ממנו ציפיות. במילים אחרות, אין לו מה להפסיד.
עלינו כהורים לזהות האם הילד שלנו הוא בעל הישגיות גבוהה או נמוכה. לומד בעל הישגיות נמוכה ישמיע, בדרך כלל, משפטים המביעים חוסר ביטחון וחוסר אמונה ביכולתו להצליח. בדרך כלל הוא יציב לעצמו יעדים נמוכים לא רק בתחום הלימודי אלא גם בתחומים נוספים בחיים. במקרה כזה, עלינו לחזק את הילד, לשוחח עמו ולהעניק לו כלים לחיזוק ההישגיות שלו.
ייחוס חיצוני מול ייחוס פנימי
פרמטר נוסף שמדגים את המורכבות הטמונה בהישגיות, הוא כל הנושא של ייחוס חיצוני וייחוס פנימי. ייחוס חיצוני הוא הנטייה להדוף מעצמי את האחריות לאי-הצלחה ולהטיל אותה על גורמים חיצוניים, ואילו ייחוס פנימי הוא הנטייה לקבל על עצמי את האחריות. כך לדוגמה, ישנם תלמידים הנכשלים בבחינה ונוטים להאשים את כולם חוץ מאשר את עצמם: את המורה, את הבחינה, את הטרקטור שהרעיש בחוץ. גישה כזו מקלה עם הילד בהתמודדותו עם תחושת הכישלון, כיוון שהתסכול והאכזבה פוחתים אם הכישלון אינו באשמתו. לעומתם, ישנם תלמידים שנוטים לקחת על עצמם את האחריות לכישלון. הם אלו שלא התכוננו כראוי ולא עשו כל מה שאפשר כדי להצליח. גישה כזו כמובן הופכת את הכישלון לכואב יותר.
הרצון להפחית את תחושות האשמה והכישלון עשוי להוביל את הילד לתגובה האינסטינקטיבית של ייחוס חיצוני. ומה הבעיה כאן? הבעיה היא שייחוס חיצוני מגביל מאוד את היכולת להשתפר, ולעתים אף חוסם אותה לחלוטין. כי אם ה”אשמה” בכישלון איננה של הילד, ממילא אין דבר שהוא היה יכול לעשות כדי למנוע אותו גם בעתיד. למעשה, רק אם הילד יישא באחריות שלו לכישלון (עקב כך שלא למד כראוי), יש סיכוי שלבחינה הבאה הוא יגיע מוכן יותר.
תלמידים בעלי הישגיות גבוהה הם לרוב אלו שנוטים לייחס את כישלונותיהם ואת הצלחותיהם לגורמים פנימיים, ולכן מסוגלים להפיק לקחים, להשתפר ולהגיע להישגים גבוהים. אולם דחק, לחץ חיצוני והיעדר תמיכה רגשית – במהלך תקופת הלימודים בכלל ובתקופת הבגרויות בפרט – אינם תורמים לכך שהילד יאמץ גישה בריאה כזו, אלא להפך. מה המסקנה? לפני שנדחק בילד לשבת וללמוד, ננסה את הדרכים הבאות.
דרכים יעילות להתמודדות עם הדחק
הרפיה: קיימות שיטות רבות להרפיה, שעשויות לסייע לילד שלנו להתמודד עם פחדים ולחצים. רובן מתרגלות נשימות סדורות וארוכות, הרפיה מובנית של השרירים והגעה למצב של נינוחות. ההרפיה יעילה רק אם היא מתורגלת באופן קבוע ותדיר, בסיטואציות רגילות ולא במצבי לחץ קיצוניים. באופן כזה הגוף לומד להכיר את תחושת השלווה והרוגע, וכאשר נידרש להגיע למצב של רוגע בסיטואציה של לחץ או חשש – ההרפיה יחד עם זיכרון הגוף במצב השלווה והרוגע יצליחו להקטין את התחושה הלא נעימה. במקרים רבים אפילו הפחתה מזערית של הפחד תייצר אפקט של כדור שלג הפוך. כלומר, במקום התעצמות הולכת וגדלה של הפחד, הרגש הזה יקטן עד כדי כך שהילד יצליח לשלוט בו ולהמשיך לתפקד למרות קיומו.
דמיון מודרך: שיטה זו נועדה להתמודד עם פחדים וחששות או לפתח מוטיבציה לפעולות מסוימות, כמו לימודים. קיימים סוגים שונים של תרגילי דמיון מודרך, אך העיקרון הבסיסי דומה: האדם מתבקש לתאר סיטואציה מוחשית ככל שניתן, שבה הוא נמצא במרכז כדמות שחווה את הסיפור. עליו להרגיש שהוא חווה את הסיטואציה ברמה כזו שהוא שומע את הקולות, מריח את הריחות ומרגיש את התחושות, כדי שההתרחשות תהפוך אמתית עבורו.
במקרים של התמודדות עם לחצים יכול הסיפור בדמיון המודרך לתאר למשל סיטואציה של התמודדות עם הפחד שמסתיימת בכך שמתגברים עליו. במקרים של פיתוח מוטיבציה יכול סיפור הדמיון המודרך לתאר את סיטואציית ההתכוננות לבחינה, התפקוד במהלך הבחינה ולבסוף קבלת הציון המיוחל. את תרגיל הדמיון המודרך הילד יכול לעשות בעצמו, או בהנחיית מבוגר – אפילו אחד מאתנו, ההורים.
ראייה לטווח ארוך: החשיבה הילדית מתמקדת בעיקר בהווה ומתקשה להבחין בתמונה הרחבה והגדולה. כתוצאה מכך, ילדים ומתבגרים עלולים לאבד פרופורציות ולהעצים באופן חסר כל היגיון חוויות לימודיות מסוימות. כל בחינה נתפסת כהזדמנות חד-פעמית וכל כישלון כבלתי הפיך. איבוד הפרופורציות גורם להתרגשות יתר, לחרדות ולפחדים מוגזמים, ואינו תורם לריכוז ולתהליך הלמידה. צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר בבחינה אחת מני רבות, כי בדרך כלל יש אפשרות לבחינה חוזרת, וכי במקרה הגרוע ביותר אפשר תמיד לשפר את הציון במקצוע הזה בעתיד. במהלך לימודיו צפויות לילד עשרות ואולי אף מאות בחינות, שאף אחת מהן לא באמת חורצת גורלות. אבל גם ללא קשר לאמת הבסיסית הזו, חשוב לזכור ששמירה על פרופורציות עוזרת לנו להירגע ולהצליח ומאפשרת לנו להפגין עוררות חיובית ותומכת בזמן הבחינה.
אנו ההורים יכולים להשתמש בכלי שנקרא: יום-שבוע-חודש. בכלי זה נשאל את הילד לאחר שחווה תסכול או כישלון כלשהו, האם מחר עדיין תהיה לכישלון הזה משמעות זהה. אם תשובת הילד היא חיובית, נשאל אותו את השאלה הזו לגבי עוד שבוע, עוד חודש, וכך הלאה. עד שהתשובה שלו תהיה שלילית. ההבנה של הילד שבמרחק זמן כלשהו לכישלון העכשווי כבר לא תהיה אותה משמעות (למשל כשיעברו כבר שלוש בחינות במקצוע הזה) יוצרת אפקט מרגיע, כמעט מיידי.
הכותב הוא איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בהנדסה, ממקימי “פסיפס” ומנחה מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך וילדים
