fbpx

שביל הבריחה

holocaust. shutterstock

 

המפגש של נירית עם נושא השואה בהיותה בת חמש הותיר אותה המומה ומבוהלת. מאוחר יותר, כשחזרה מביקור כיתתי ב”יד ושם”, היא קדחה מחום וסבלה מהזיות. מאז, בכל שנה ביום השואה היא בורחת לתוך עצמה. למה היא לא מצליחה לרפא את הילדה שבתוכה?

 
שנים שאני בורחת. בימים האחרונים שוב תכננתי בריחה. אבל כבר הפכתי אלופה בכך, איני זקוקה לדבר. לא למכונית כדי לברוח, לא למלון מבודד במדבר. אפילו לסגור את הטלפון הנייד אני לא ממש חייבת. אני בורחת לתוך עצמי, נאטמת ודי. אל תחפשו אותי, פשוט כי ביום הזה אני לא אני. אני לא קיימת.
אין לי ספק שאת יכולת הבריחה המדהימה שפיתחתי לאורך השנים אני חייבת במידה רבה למערכת החינוך. ההבנה שאני חייבת לברוח מכל הקשור בשואה חלחלה בי הודות לאטימות המערכת הזו. הכול התחיל בעצם כשהייתי בת חמש. כבר אז, בגן הילדים לימדו אותנו על השואה, ואמרו לנו שכדאי לנו לשוחח עם בן משפחה שהיה בשואה על מה שאירע שם. וכך אני, חדורת מוטיבציה, הגעתי לסבתי וביקשתי ממנה שתספר לי מה קרה לה ולסבא בשואה. סבתא הביטה בי, ולפתע פרצה בבכי קולני ונורא. היא הניחה את ידיה ואת ראשה על השולחן ולא הפסיקה לבכות. הייתי המומה. היינו שתינו לבד בבית, ולא היה לי מושג קלוש איך להתמודד עם הסיטואציה הזו. נדמה לי שמעולם קודם לכן לא ראיתי אדם מבוגר בוכה כך לפניי. הבנתי מיד. קרה דבר נורא ואיום. כל כך נורא שאפילו סבתא שלי, שכולם תמיד אמרו שהיא חזקה ואמיצה, לא יכולה להתמודד עמו.

“כמו פצע גדול ופתוח”

זה לא נגמר שם. כשהייתי בכיתה ו’ נסענו מבית הספר לביקור במוזיאון “יד ושם”. ביקור חובה כמובן, כזה שאף תלמיד לא יכול להשתחרר ממנו. הסתובבתי יום שלם בין ערמות נעליים, ערמות בגדים, ערמות שיער, תמונות של טלאי צהוב, תמונות של אנשים בחליפות פסים. המראות היו קשים ונוראיים, וההסברים שליוו אותם היו נוראיים עוד יותר. באותו לילה, לאחר שחזרתי הביתה, עלה לי החום. מאוד. חלמתי, הזיתי, שאני בשואה. ראיתי את עצמי לבושה בחליפת פסים, מנסה למצוא לחם או תפוחי אדמה כדי להביא לבני המשפחה שלי, כדי להצילם. בחלומי רצתי ורצתי ורצתי, ולא מצאתי לחם, וגם לא דרך מוצא מהגטו. החלום הזה היה כל כך מוחשי ואמיתי עד שנדרשו לאמי שלושה ימים בערך כדי לשכנע אותי שזו הייתה הזיה בגלל החום הגבוה.
כבר אז, בכיתה ו’, החלטתי שלעולם לא אחווה עוד את התחושות האלה – ויהי מה. מכיוון שבמערכת החינוך לא היה עם מי לדבר (ביום השואה אין לאף אחד “פטור” – לא מהטקסים ולא מהסרטים הקשים שנתנו לנו לצפות בהם) – פיתחתי לעצמי את השיטה האמורה. אני פשוט נאטמת. נכנסת לתוך עצמי, לא שומעת דבר.
זה די מצחיק. כי השיטה הזו שפיתחתי היא בעצם הדבר המנוגד ביותר להתנהלות הרגילה שלי. בחיי היומיום אני ההפך הגמור מבת יענה. אני הנודניקית, זו שאם משהו לא מסתדר לה – עם הילדים, הבעל או ההורים – מיד אומרת: “עצרו את הרכבת! בואו נדבר על הכול!”. אני לא בורחת משום דבר, אלא מאמינה שצריך לשבת, לדבר ולפתור בעיות וקשיים. אני מאמינה שצריך ללמוד, להפיק לקחים ולהמשיך הלאה.
איך זה שעל הכול כולל הכול אני מדברת, גם כשלא נעים להקשיב, ורק הנושא הזה גורם לי להיאטם כמו פצע גדול ופתוח? איך זה שאני לא מצליחה להיפרד מהילדה הקטנה שבי ולשמוע על השואה כאדם מבוגר, כזה שמסוגל איכשהו להכיל את הנושא הזה? אפילו סבתא שלי כבר שינתה גישה – בשנים האחרונות היא מדברת ומספרת, והבת שלי מדובבת אותה ומקשיבה. רק אני ממשיכה לברוח. מכבה את הטלוויזיה ואת הרדיו, משמיעה דיסק עם מוזיקה אחרת, לא עצובה מדי.
אחר הצהריים אני מרימה טלפון לסבתא ושואלת לשלומה. סבתא נאנחת ואומרת: “יום עצוב. קשה. אבל את יודעת שאני לא צריכה את יום השואה כדי לזכור. אני זוכרת כל לילה”.
ואני עונה: “כן, סבתא, אני יודעת”.
ושתינו שותקות.

“בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו” – הסלוגן במערכת החינוך 

לכל הטורים בבלוג של נירית

לנסוע או לא לנסוע לפולין? שתי דעות 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.