שלי התחברה לנקודת המבט התמימה והאופטימית של אלכס מ”האי ברחוב בציפורים”, את טל תקפו בחילות בזמן קריאת הספרים של ק.צטניק אך היא לא הצליחה להפסיק לקרוא, וסמדר מצאה ב”הנקה ופיט” את התעלות האדם על הרוע והחושך. טבילה קטנה בספרות שואתית
[credit] מאת: שלי גפן, טל סופר וסמדר סלומון 15.04.15 [/credit]
ספר שואה עם סוף טוב – יש דבר כזה
סיפורי השואה מהדהדים בביתי מגיל אפס. סבי וסבתי היו ניצולי שואה ששרדו לבדם מכל משפחותיהם. לישראל הם עלו מתוך ציונות ובאמונה שזה המקום היחיד בעולם שבטוח בעבור היהודים. מגיל צעיר נחשפתי לספרים ולסרטים על השואה, ובכל פעם שקראתי וצפיתי דמיינתי את סבי וסבתי בורחים מהנאצים – ישנים באסמים בלילות ופוחדים מהמוות שאורב להם בכל פינה ובכל רגע. “האי ברחוב הציפורים” של אורי אורלב הוא אחד הספרים שהשאיר עליי חותם. חוויותיו של אלכס, בן 11, שמסתתר בבית הרוס בגטו ומחכה לאביו שיחזור (לאחר שאמו נעלמה כשבוע קודם לכן) זכורות לי עד היום. התחברתי לנקודת המבט התמימה והאופטימית של ילד שחווה אירועים קשים מנשוא ובכל זאת המאמין שיהיה טוב, שמשפחתו תינצל מהנאצים ותשוב לביתה. הוא אימץ את הדברים שאמרה לו אמו על כך שאם נותנים אמון באנשים ומתייחסים אליהם במאור פנים – הם עשויים לעזור. אלכס נעזר באנשים טובים בזמן ששהה במסתור, ואף עזר בעצמו לאחרים כפי שאביו לימד אותו. לאחר שהוא ירה בגרמני, באקדח שאביו השאיר לו, הוא שכנע את עצמו שהוא כמו רובינזון קרוזו – מציל אנשים כדי להשקיט את מצפונו. אלכס רצה לחיות חיים רגילים, כמו כל הילדים. הוא צפה במשפחות של הפולנים מהעבר השני וקינא בהם על יכולתם לשחק ולחיות. הוא קינא בציפורים שיכלו לבוא ולעוף כרצונן, ורצה לעשות להן טובה כדי שיגמלו לו בחזרה ויישאו לו במעוף מהמחבוא. הספר מסתיים בסוף טוב, כשאביו של אלכס חוזר אליו. אני זוכרת כמה שמחתי והתרגשתי מפגישתם המחודשת – הספר הזה גרם לי להאמין שהיו גם סיפורים עם סוף טוב בשואה הנוראה. למרות שבתוכי, כבר אז כנערה, הבנתי שזה לא ממש כך. יופיו של הספר הוא ביכולתו לתאר את הזוועות באופן הניתן לעיכול, להעביר את החוויה והתחושה של ילדי השואה בזעיר אנפין. אבל לעולם לא נדע איך באמת הרגישו אותם ילדים. איך הם הפכו במהרה לבוגרים כדי לשרוד את התופת ולחזור בחיים, לגדול ואף לבנות בית ולהקים משפחה.
# האי ברחוב הציפורים – מאת אורי אורלב, הוצאת כתר
שלי גפן
חוויות שואה ללא צנזורה
בילדותי קראתי בלי סוף. הספרנית אידה, שהכירה את נטיות הקריאה שלי, נהגה להמליץ לי מעת לעת בעיקר על ספרי הרפתקאות – כמתאים לגילי. אולם בהיותי בת 16 התגלגלו לידיי ספריו של ק.צטניק, שגולל את חוויות השואה שלו ללא צנזורה. ספריו הותירו בי רושם עז, וכמי שמסוגלת לדמיין את הספרים שאני קוראת, מצאתי עצמי מלווה אותו ברחבי הגטו ומחנה הריכוז. את ספריו של ק.צטניק קראתי בהליכה, בנסיעה באוטובוס ובכל הזדמנות שבה יכולתי להתקדם ולגלות עוד. ברגעים שהייתי שוכחת שמדובר בהתרחשויות היסטוריות, ייחלתי לסוף טוב. הספר שלו שהכי זעזע אותי היה “קראו לו פיפל”. פיפל היה כינויים של ילדים קטנים במחנות ההשמדה שהפכו לקרבנות המין של ראשי הבלוקים. קשה להבין כיצד יכלו אותם ילדים לשרוד תחת האכזריות, הרעב, והשנאה ולשמור על יצר החיים באופן כל כך טוטאלי. קשה להכיל את הזוועה הזו. זכור לי שקראתי פעם שאשתו נינה נהגה לומר ש”החיים במחיצתו לא היו קלים. מיד היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס לחדר היו מצטופפים ובאים יחד איתו עוד שישה מיליון”. לי היה צפוף בקיבה בשל הבחילות שתקפו אותי תוך כדי קריאה, ובכל זאת לא יכולתי להפסיק. לכן כיום אני מתקשה לדמיין את בני בן ה-15 צולל עמוק לספרות שואתית. מצד אחד הייתי רוצה שילמד את השואה, מצד שני איני בטוחה שעלי לכוון אותו לקריאת ספרים כל כך קשים כמו ספריו של ק.צטניק – אותם קראתי בשקיקה בהיותי בגילו. אני מתנחמת בעובדה שבית הספר דואג להביא לידיעתו את מה שצריך.
# קראו לו פיפל – מאת ק.צטניק, הוצאת עם הספר
טל סופר
החברוּת שניצחה את המלחמה
לפני כשנתיים נחת על שולחני הספר “הנקה ופיט” מאת המחבר רן כהן אהרונוב. אמש לא הייתי צריכה להתאמץ למצוא אותו, הוא עדיין מונח באותה פינת עבודה – אולי אפילו באופן מכוון, כתזכורת חיה להומניות שיכולה להתקיים ברגעים הכי אפלים של יצר האדם ובפרקים הכי אפלים בהיסטוריה. “הנקה ופיט” מספר את סיפורה של אמו של רן, הנקה. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהחלו רדיפות היהודים באמסטרדם, הנקה בת השלוש נאלצה להיפרד מהוריה שהתחבאו במקום מסתור אחר, ולשהות בבית משפחת פרימוויס – זוג הולנדים נוצרים ובתם פיט בת השש. חסידי אומות עולם אלו החביאו אותה בביתם במשך שלוש שנים, ובינה לבין פיט נרקמה חברות שנמשכת עד היום – למעלה מ-70 שנה. זהו ספר העוסק במורכבות החיים, בילדות, במשחק, ובעיקר בחברות אמיצה – וכל זה בצורה עדינה ומרגשת. הבחירה שלי בספר הזה היא בחירה באופטימיות ובהתעלות של בני אדם על פני הרוע והחושך. בעבר נשאלתי האם הייתי מחביאה ילד זר ומסכנת את חיי ילדיי כדי להציל ילד אחר. אין לי תשובה לשאלה הזו, היא קשה מנשוא, ואני מקווה שההיסטוריה האנושית לא תאתגר אותנו במצבים מהסוג הזה. אבל בזמן שבמקומות רבים ושונים בעולם משתוללת אלימות נפשעת, הייתי רוצה שנזכור את סיפורן של הנקה ושל פיט. סיפור על גבורה אנושית שאינה תלויה בדבר – לא באמצעים כלכליים, לא במדיניות של ממשלות, אלא באומץ לב ובהושטת יד תוך סיכון חיים. את הרוע והתוקפנות אפשר להשקיט באנושיות שנמצאת – זו שרק צריך לאפשר לה להתגלות.
# הנקה ופיט – מאת רן כהן אהרונוב, הוצאת כתר
סמדר סלומון
