היינו שולחן יציב בעל ארבע רגליים, עד שבני הצמיח כנפיים…
פעם “לעזוב את הקן” נשמע לי כמו ביטוי של קשישים. לא באמת הבנתי על מה בדיוק מדברים. לא הבנתי, עד שהבנתי.
תחושת עזיבת הקן מילאה אותי מיד עם גיוסו לצבא של בני. אנחנו ארבעה, כמו שולחן בעל ארבע רגליים, עומד יציב, איתן. התחושה הראשונית בבית הייתה של נדנוד בלתי מובן, ממש כמו אותו שולחן שיש לו ארבע רגליים, אחת מהן מתנדנדת, והוא עדיין משתדל לעמוד, אך עם זאת קצת מתנדנד. הוא מייצב עצמו מדי פעם, נעזר במסמר שזה עתה ננעץ, נשען על הקיר, מחפש לו חיזוקים.
היה איזה גאון שאמר שהזמן עושה את שלו. והימים חלפו, הצטברו לשבועות, לשלושה שבועות בממוצע – התכיפות שבה נפגשנו לרוב. ביקור חטוף של שישי שבת, רק לכמה שעות שוב היינו ארבעה, גונבת מבטים חטופים, מסתכלת על האיש הזה שגדל לי מול העיניים, מתבוננת בקשיחות ובזקן שעטה של פניו. זה שלי?, הייתי משתעשעת.
ועדיין, לא עיכלתי שהשלב הזה של הקשישים רק מתחיל, השלב שבו האפרוחים עוזבים את הקן, פורשים כנפיים ויוצאים אל מחוזות חדשים, לא מוכרים, מאתגרים. מדי פעם הם ישובו, ישאלו מה העניינים, יפצחו מקור וייקחו מעט גרעינים, אולי ינוחו על מרבד הזרדים, יחממו נוצות, יטעינו מצברים, ואז…יצאו שוב אל עולמות לא נודעים.
וכשהשתחררנו (או שמא “נעזבנו”), מה אירע? אתגרים חדשים עלו על השולחן, שעליו הוספנו כעת גם מפה…
הכותבת היא מאמנת אישית – מנטורית לנשים עצמאיות, נשואה ואמא לשניים
