לפני ש’תחפרו’ לו על המטלות לבית, קראו את הכתבה!

homeworks. shutterstock

 

אנחנו רגילים לנדנד להם בעניין שיעורי הבית (“יש לך שיעורים?”!), ומרגישים צורך להימצא בשליטה מלאה בכל הקשור למבחנים ולמטלות של הילדים שלנו – כאילו היינו אנו תלמידים בבית הספר של הילד. בגיל ההתבגרות, ההתערבות הזו רק מגבירה את המתח והוויכוחים בבית. האם אפשר גם אחרת?

 

[fancy_box]

רווח נקי

למה לנו להעביר להם את האחריות?

1. הזדמנות מופלאה בעבור המתבגר ללמוד לקחת אחריות על חייו בנושא רחב – יש לזכור כי תחום הלימודים הוא בר תיקון ושינוי בהמשך החיים, תמיד הוא יוכל  יוכל לשפר את ציוניו ולפנות לכל תחום שירצה.
2. מסר מעצים לילד שלנו – אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך שאתה מסוגל להתמודד עם המערכת הבית ספרית והמטלות בדרכך, ואנחנו מאחוריך – תומכים.
3. הפחתת המתח והכעסים בבית – יש מספיק מהם בגיל ההתבגרות.

[/fancy_box]

עם יד על הלב, כמה פעמים ביומיים האחרונים הצקתם לילד שלכם בעניין שיעורי הבית שלו?, כמה פעמים שאלתם אותו אם הוא כבר סיים, אולי אפילו איימתם שלא ילך למסיבת פורים אם לא ישלים את המטלות שלו?, אבל האם זהו הדבר הנכון לעשות?; רבים מאתנו מרגישים שתפקידנו לשאת במלוא האחריות על לימודיו של הילד, על רמת הישגיו ואופן תפקודו בבית הספר. אנחנו מאמינים שאם נזכיר, נדחוף, נלחץ ולא נוותר – ילדינו ירוויחו מכך ואף יודו לנו ביום מן הימים, כשיהיו “בוגרים וחכמים”. עד אז, מידת ההשתלבות וההישגים של ילדינו בבית הספר מעוררים פעם אחר פעם קונפליקט, שראשיתו כבר בשבועות הראשונים בכיתה א’ והוא הולך ומחמיר עם כניסתם של הילדים לחטיבת הביניים ולתיכון. הקונפליקט הזה גובה מחיר לא פשוט ביחסים בין הורים לילדים: מריבות, כעסים, מתחים, ציפיות, אכזבות ושקרים. יתרה מזו, מאחורי הקונפליקט מסתתר מחיר נוסף שרובנו כלל אינם מודעים לקיומו, והוא עצם העובדה שאנו מונעים מילדינו ללמוד לשאת באחריות על חייהם בשל העבודה שאין אנו סומכים עליהם, וכמו שמקובל להגיד “לא משחררים”. האם אפשר גם אחרת?

למה זה כדאי לנו?

בואו נחשוב מה הילד שלנו ירוויח מכך שלא “נשב לו על הווריד” בעניין הכנת שיעורי הבית. ראשית, ילדים שמורגלים לקחת אחריות על לימודיהם מגיל צעיר ממשיכים בכך גם בגילאי התיכון, ולמעשה לא נזקקים לכל התערבות מצדנו – למעט עזרה נקודתית על פי צרכיהם. לכן רצוי כבר בתחילת דרכם של הילדים בבית הספר לסמוך עליהם בהבנת הדרישות של המערכת, ולאפשר להם לבחור למה הם נענים ולמה לא. בדרך זו הם גם ילמדו מה המחיר שהם מוכנים לשלם כשהם בוחרים, למשל, לא להכין שיעורי בית או לא להתכונן למבחן.
אבל מה עושים אם הילד כבר אימץ הרגלים שונים ופיתח תלות בהתערבות שלנו, כיוון שלא נהגנו כראוי מתחילת הדרך? האם פספסנו את הרכבת? אל דאגה, הבשורות הטובות הן שלעולם לא מאוחר מדי “לשחרר”. כלומר, גם אם הילד שלכם כבר בראשית גיל ההתבגרות תוכלו ללמד אותו לשאת באחריות על לימודיו. והמאמץ ישתלם לכם, כיוון שגיל ההתבגרות ממילא מאופיין במתחים במערכת היחסים בין ההורה לילד עקב השינויים הרבים שהוא חווה. אם רק תוכלו להוריד מכם לפחות את “עניין בית הספר” מכל הנושאים הרבים שאליהם אתם נדרשים להתייחס (לחץ חברתי, עישון ואלכוהול, מתח נפשי, מיניות וכו’), יוקל לכולכם. גם לילדיכם, שלפחות בתחום הזה יזכו באוטונומיה ויישאו באחריות המלאה.

איך נעביר אליהם אחריות?

שלב ראשון – ניתוץ אמונות מעכבות שמושרשות אצלכם היטב. ואלה הן:
1. מי שאינו מצליח בבית הספר, נחסמות בפניו דרכים חשובות להצלחה בחיים. האומנם? הנה לכם תרגיל קטן – מנו את כל האנשים שאתם מכירים (כולל מפורסמים) שלא הצטיינו כתלמידים בבית הספר אך עשו חיל בחייהם כבוגרים.
2. אני כהורה אחראי לכך שהילד שלי יצליח בלימודים. תיקון: האחריות היא של התלמיד עצמו, ילדכם. הוא לומד בבית הספר ולא אתם.
3. במקום שבו אני נכשלתי, הוא צריך להצליח, כיוון שאני הורה טוב יותר מהוריי (ראו הסבר קודם).
4. אם לא נדחוף אותם להצליח, הם לא יגיעו לשום מקום. כאן כדאי שתבחינו בין מוטיבציה פנימית למוטיבציה חיצונית.

שלב שני – החלטה זוגית. מסכימים על כך שמתחילים לסמוך על הילד ולהעביר אליו אחריות מלאה בנושא הלימודים. כמובן שבמסגרת השינוי חשוב וצריך להתעניין בלימודים של הילד, כמו בכל נושא בחיים, אך לא “לחפור” ולחקור. הרעיון הוא לא לשאול: יש לך שיעורי בית?, למדת כבר למבחן במתמטיקה?, למה הפרעת בשיעור לשון?, וכמובן לא להגביל או לאיים: “אם אתה לא עושה שיעורים אתה לא יכול ללכת לחבר” / “אם נכשלת במבחן במתמטיקה לא תקבל נעלי ספורט חדשות” / וכו’. אם כ, מה כן לשאול ומה כן להגיד? למשל: “איך הולך בבית הספר”? / “אתה יודע שאני כאן אם תזדקק לעזרה / אתה מרגיש טוב עם הציון שקיבלת”? / “גם אני לא אהבתי לעשות שיעורי בית כשהייתי בגילך, יש דברים הרבה יותר מושכים וזה באמת לא פשוט, אבל אני סומכת עליך שתמצא דרך להסתדר עם הכול”. בתוך כך חשוב, כמובן, שגם המסר לבית הספר יהיה שאנחנו סומכים על הילד שלנו, ושבכל מקרה של בעיה יש לשוחח עם הילד ולטפל בנושא קודם כול מולו.

שלב שלישי – התמדה. שלב זה הוא הקשה ביותר, כיוון שנצטרך להתגבר על הצורך להתערב ו”להשתלט על העניינים” גם במקרים שבהם נראה את הילד לא מכין שיעורי בית, נכשל, או יורד ברמת הלימודים. במקום להילחץ ולדאוג, עלינו להגיד לעצמנו: אנחנו סומכים עליו שהוא ימצא את דרכו להתמודד, ולא לחשוב שזו הזנחה או התעלמות. האכפתיות שלנו תתקיים ממקום סומך ומתעניין, כשתפקידי לסמוך על ילדיי ולשחרר אותם לפעול בדרכם – כולל כל ה”טעויות” שבדרך.
כשאנחנו משחררים וסומכים על הילד אנחנו גם משתחררים ליחסים נעימים יותר, רגועים וקשובים יותר עם ילדינו. בסופו של יום, בייחוד בפרספקטיבה של גיל ההתבגרות, חשוב מאוד שנבנה עם ילדינו קשר טוב ותומך. תפקידנו האמיתי והגדול בגיל המורכב הזה הוא להיות שם בשבילם, לתמוך בהם, להקשיב להם, לראות אותם ולהיות הרוח הגבית והעוגן היציב והבטוח שמגן עליהם מהסערה הפנימית והחיצונית שבה הם שרויים.

הכותבת מרצה ומנחת קבוצות בתחום המשפחה, יועצת להורות, מייסדת “שפה משותפת”