fbpx

למה מתקיימים מעט מאוד מפגשים בין תלמידים משני העמים? תחקיר!

multicultural meetings. shutterstock

 

ערב הבחירות יצאה גלית לוי לחקור מה הייתה מדיניות משרד החינוך לאורך השנים בכל הנוגע למפגשי תלמידים יהודיים וערביים, והאם מפגשים מהסוג הזה יכולים לשאת פרי. אחת המסקנות שלה: הרבה מאוד דיבורים, מעט מאוד מפגשים. ובמילים אחרות: “האחר הוא אני” בתנאי שאינו ערבי. תחקיר!

 
בחודש שעבר נחתה בתיבת הדוא”ל שלי הזמנה לסיקור מפגשים בין תלמידים יהודיים לתלמידים ערביים. בתקופה זו, שבה אי אפשר להתעלם מגילויי האיבה הממלאים את עמודי החדשות מדי יום, נראים מפגשים כאלה כמו טיפה בים של ביטויי גזענות החודרים לשיח שלנו בצורה גלויה. יחד עם זאת, הם נראים כדבר המתבקש ביותר במדינה שחותרת להגיע להסדר כלשהו עם “הצד השני” שלה. אולם עד כמה באמת מתקיימים מפגשים כאלה לאורך השנים, ומהי מידת האפקטיביות שלהם בעתות משבר כמו אלה שאנו חווים היום? ערב הבחירות, יצאתי לחקור מה הייתה עד היום מדיניות משרד החינוך בנוגע למפגשים רב-תרבותיים בין יהודים לערבים, כיצד הדיבורים על ערכים ושיתוף מתורגמים למעשים (כלומר, למפגשים, שלא לדבר על לימודי ערבית), והאם מה שנשאר לנו מ”האחר הוא אני” הוא בעיקר סיסמה ריקה מתוכן.

שיעור 1: היסטוריה

משרד החינוך החל לקיים מפגשים בין יהודים לערבים כבר בשנות ה-80 של המאה שעברה. במחקרים שבדקו שינויי עמדות בעקבות המפגשים הללו עלתה תמונה מפתיעה: בטווח הקצר אכן ניכרים שינויים חיוביים בתפיסות ובעמדות כלפי הצד השני, אך בטווח הארוך ההשתתפות במפגשים הללו יוצרים שינויים מזעריים עד אפסיים. באוגוסט 2008 מינתה שרת החינוך, יולי תמיר, ועדה ציבורית שעליה הוטל להציע למשרד מדיניות חינוכית כוללת בנושאי חינוך לחיים משותפים. הוועדה, שהתכנסה במהלך המבצע “עופרת יצוקה” ואירועי “עכו”, לא צפתה את מה שעוד עתיד להתרחש כאן: פחד, דה-לגיטימציה ואי-אמון הדדיים. בממצאיה הודגש כי מתוקף תפקידו צריך משרד החינוך לשאת באחריות על החינוך לחיים משותפים בין יהודים לערבים, וכי החינוך לחיים משותפים צריך להתנהל ברצף – מגן חובה ועד כיתה י”ב. כך נכתב בפרק ההמלצות: “מפגשים בין יהודים לערבים – בין אם במפגשי מגע פנים אל פנים ובין אם באמצעים וירטואליים – מהווים מרכיב חיוני בחינוך לחיים משותפים בתנאי שהם מתקיימים לאורך זמן ומונחים באופן מקצועי”. נוסף לכך המליצו חברי הוועדה על לימודי השפה והתרבות הערבית בכל בתי הספר בארץ לצד הקמת בתי ספר דו-לשוניים.

 

גילויי הגזענות בקרב בני נוער קשורים לעלייה באלימות 

שוקלים רילוקיישן והמתבגר מתנגד? קראו!

 

בפועל, מעטים הם בתי הספר המקיימים את המלצות הוועדה הזו. בודדים עוד יותר הם בתי הספר שמפעילים תכניות רב-תרבותיות ארוכות טווח. מה הפלא שאחד מגילויי הגזענות הקשים ביותר שבהם נתקלנו בחודשים האחרונים היה הצתה חמורה בבית הספר הדו-לשוני בירושלים?
כל ניסיון לתרגם את יישום המלצות הוועדה למספרים עלה בתוהו, כיוון שלטענת משרד החינוך אין בידיהם נתונים מדויקים על היקף השימוש בתכניות למניעת גזענות. הם אף נמנעים מלספק לנו הערכה כלשהי. אולם אנשי השטח שמפעילים תכניות כאלה העידו בפנינו כי מדובר ביוזמות מקומיות מעטות מדי.
יוזמה לשינוי המצב הגיעה לפני כשנה וחצי דווקא מכיוון אחר – הצעת חוק שהוגשה על ידי חבר הכנסת עיסאווי פריג’ מ”מרצ”, ולפיה יחויב כל תלמיד במערכת החינוך להשתתף במהלך 12 שנותיו בבית הספר לפחות בשני מפגשי יהודים-ערבים. השר פירון הביע בזמנו אהדה לעניין והגדיר את ההצעה כ”נהדרת” (מה שהופך את החלטתו המאוחרת יותר לבטל את חובת לימודי הערבית בבתי הספר לתמוהה למדי). אולם ועדת השרים לענייני חקיקה התנגדה להצעה. כשבועיים קודם לכן, יש לציין, הכנסת דחתה ברוב של 39 נגד 36 הצעה קודמת של ח”כ פריג’ – להקדיש שעה שבועית בכל מערכת החינוך לצורך מאבק בגזענות ולצורך חינוך לשיתוף וקבלת האחר.

שיעור 2: דו-לשוניות

בדיון בנושא מפגשים בין תלמידים יהודיים וערביים קשה להתעלם מהחלטת שר החינוך האחרון, הרב שי פירון, לצמצם את לימודי הערבית בבתי הספר. בהרצאה ששמעתי לאחרונה מפי פרופ’ מוחמד עמארה, בלשן חברתי ממכללת בית ברל, הביע האחרון דאגה מהעניין והצר על כך שדווקא בימים אלה לימודי הערבית לא יוגדרו כלימודי חובה בחינוך הממלכתי. משרד החינוך מצדו זיכה אותנו בתגובה מתחמקת ולא מספקת. דנה פרידמן, הממונה על המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים במשרד החינוך, פטרה את העניין בכך שלימודי הערבית אינם בסמכות המטה שלה. “אנחנו עוסקים ברב-תרבותיות בכלל, גם בין דתיים-לחילונים, לא רק בין ערבים ליהודים”, אמרה. ואכן, שרי החינוך האחרונים לא הקפידו ליישם את המלצות דוח סלומון עיסוואי, שהוגש בשנת 2009 לשרת החינוך תמיר, שבהן נכתב במפורש כי לימודי הערבית הם תנאי הכרחי לקיום רב-תרבותיות. מנתונים שפורסמו לפני כשנה עולה כי חובת לימודי הערבית בכיתה י’ יושמה רק ב–37 בתי ספר ברחבי הארץ, כי לא קיימת כלל חובת לימודי ערבית בחטיבות הביניים בבתי הספר הממלכתיים־דתיים, וכי בחלק מבתי הספר הממלכתיים ניתן לבחור בין ערבית לצרפתית.
יעל מעין, מנהלת תכנית מפגשים בגבעת חביבה, מסבירה מדוע לימודי השפה הערבית הם כל כך קריטיים, גם כשהם אינם מגובים במפגשים של ממש. “הפחד מהשפה הערבית אצל ישראלים הוא גדול מאוד ומהווה גורם מכשיל לכל תהליך. כשאת שומעת ערבית באוטובוס, יש משמעות רבה לשאלה: האם הדובר אומר לאמא שלו מה היא רוצה שהוא יקנה לה בדרך בסופר, או שהוא מדבר על אלימות. ידיעת השפה היא כלי ראשון לטיפול באלמנט הפחד וכמובן הכרה בכך שהפרטנר הוא שותף חשוב , מעבר לדו-לשוניות”. לדבריה, תלמידים שיוצאים מסמינר בן יומיים בגבעת חביבה אומרים: “ערבית כבר לא נשמעת כזו מפחידה, אני מבין שלא משתמשים בה רק לפח”ע (פעילות חבלנית עוינת, ג”ל)”.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה לפניית “עשר פלוס” כי המשרד מייחס חשיבות רבה לנושא הדו-קיום בין נוער יהודי לבין נוער ערבי, וכי נושא זה נקבע כאחד מיעדיו המרכזיים. “המשרד נקט בשורת פעולות למימוש ולקידום נושא זה, ביניהן: הגדלת ‘תקנת ההידברות’ מ- 379,640 שקל ל- 3.5 מיליון שקל, וכן בניית מערכי שיעור במסגרת הנושא הרב שנתי ‘האחר הוא אני’ שיעסקו בערכים של סובלנות, קבלת האחר, אהבת האדם, ערך השוויון, צדק ומניעת גזענות. גם פרידמן, הממונה על החינוך האזרחי במשרד החינוך, מספרת באריכות על תכניות שנבנו בשנה האחרונה ונועדו לקדם סובלנות ולמנוע גזענות. אולם אם בוחנים מה קורה בשטח – מעבר להגדרת תהליכים ובניית תכניות, נראים רק בתי ספר בודדים, אם בכלל, המקיימים הלכה למעשה את התכניות האלה. זו כנראה גם הסיבה לכך שמשרד החינוך, כאמור, מסרב לנקוב במספרים. “בסופו של דבר מדובר בתכניות וולנטריות. הן אינן בגדר חובה”, מודה בפניי פרידמן, ואף מוסיפה כי למרות המאמצים מצד מנהלים רבים, התנגדות לפעילויות הפגשה מגיעות לעתים קרובות דווקא מצד ההורים. למעשה, תחקיר אינטרנט קצר מציף לא מעט התנגדויות גם מצד גורמים ימניים קיצוניים – התנגדויות שללא ספק פוגעות לא מעט בתהליך הזה.

שיעור 3: מפגש של ממש

בתכניות המונהגות על ידי משרד החינוך מוצעים מפגשים בנושאי אמנות, קיימוּת ותוכן לימודי. פרידמן מסבירה כי המשרד אימץ מודלים מאירלנד – שבה מתקיים מחקר ארוך שנים על לימוד משותף כאמצעי לגישור על פערים – והתאימם אלינו. אולם כרגע מדובר בעיקר בלימוד תיאורטי ולא במפגשים בלתי אמצעיים. “בשלב הזה אנחנו משקיעים בצוותים החינוכיים ובמפקחים, בהמשך נגיע גם לתלמידים”, היא מבטיחה. לשאלתי האם נבחנה יעילות המפגשים שקוימו בעבר בין תלמידים יהודים וערבים אין לה מענה.
מי שחקר את התועלת שבמפגש רב תרבותי הוא אחמד בדראן, דוקטורנט מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהתמקד במפגשים בקרב סטודנטים, כלומר עמיתים שלו. לטענתו, לבית הספר יש תפקיד חינוכי ממדרגה ראשונה בכל הנוגע לרב-תרבויות. “אי אפשר להתעלם מהמציאות הרב תרבותית בישראל, בבתי ספר וגם בתוך מוסד כמו אוניברסיטת חיפה”, הוא קובע. מחקר ההערכה של בדראן בדק את ההשפעה שיש להשתתפות סטודנטים בשתי סדנאות בין-תרבותיות לעומת ההשפעה שיש להשתתפות בסדנה אחת בלבד. הוא בדק את עמדות הסטודנטים ביחס להיכרות עם ה”אחר”, ואת תרומת התכנית למשתתפיה, וזאת באמצעות מספר מקורות מידע – שאלונים, תצפית וראיונות עומק. מהממצאים שלו עולה כי הסטודנטים הרגישו שביעות רצון רבה מהסדנאות הבין-תרבותיות, וכי הן תרמו רבות להיכרותם עם ‘האחר’. “ההשתתפות בתכנית השפיעה באופן ניכר וחיובי על עמדות הסטודנטים בנושא יחסי יהודים-ערבים. רוב גדול של המשתתפים בסדנאות מזהים פוטנציאל השפעה של התכנית על השיח הרב-תרבותי ועל פיתוח פעילות רב- תרבותית בקמפוס”, אומר בדראן, ומוסיף כי מהממצאים עולה עוד שהתכנית השפיעה על הסטודנטים הערביים יותר מאשר על הסטודנטים היהודיים, ועל משתתפים ותיקים יותר מאשר על משתתפים חדשים. למשרד החינוך מציע בדראן לגזור מסקנות מהמחקר שלו למערכת החינוך כולה. “רוב הערבים והיהודים גרים ביישובים נפרדים, ולכן לסדנאות ולמפגשים משותפים יש פוטנציאל אדיר לקיום שיח רב-תרבותי”, הוא אומר, אך מדגיש כי לסטודנטים שהשתתפו במחקר היה אלמנט של בחירה, וכי לא כדאי לוותר על העיקרון הזה גם בקרב התלמידים. “חשוב שלא לכפות את המפגשים הללו על התלמידים, ולכן כדאי לייצר הזדמנויות למפגש מעניין ו’מפתה'”. כדי שהם ירצו להשתתף, אפשר לקבץ אותם סביב פרויקט או עניין משותף. “מפגשים העוסקים בעצם המפגש הר-תרבותי נעשים קשים יותר ויותר משנה לשנה. דווקא מפגשים סביב פעילות תוכן מסוימת מתגלה כאפקטיבית יותר”, הוא מסכם.

שיעור 4: מודל קיימוּת

המלצתו של בדראן מתקיימת, הלכה למעשה, בחממה החינוכית בעין שמר. שם נפגשים מדי שבוע תלמידים יהודיים וערביים מבתי הספר בסביבה ועוסקים יחד בחקר צמחים, מים ואקולוגיה. התלמידים חוקרים תופעות מדעיות לאורך שנת הלימודים, בפעילות מתמשכת שבה הם לומדים גם להכיר אחד את השני באופן עקיף לצד לימודי המדעים. נעם גבע, מי שמרכז את התכנית ומדריך בה זו השנה השנייה, מספר בהתרגשות: “היכרות תוך עבודה משותפת היא היכרות עמוקה שנבנית שלב אחרי שלב, וקל מאוד לראות את ההבדלים בין המפגש הראשון לעשירי. תחילה ניתן להבחין בקלות בקבוצות השונות – התלמידים היהודים והתלמידים הערבים נמצאים בשתי פינות, בשתי קבוצות, מרוחקים אלה מאלה. עם הזמן, כשממלאים יחד דף חוקר, כשמנסים ומתלבטים יחד, נוצרים קשרים, מחליפים מספרי טלפון ונוצרות חברויות. מה שתורם להצלחה היא העובדה שאת התלמידים מלווה צוות הדרכה משותף של יהודים וערבים, שעוזר להם להתגבר על מגבלות השפה”. המדריכים מדגישים שהמטרה שלהם אינה לתרום לפתרון הקונפליקט העמוק בין העמים, אלא לאפשר לתלמידים להשפיע על העולם ולתרום למדע. “הילדים אוהבים לבוא לכאן כי כי הם אוהבים לחקור”, מסבירים המדריכים. הפעילות מתקיימת כמו חוג, בשעות אחר הצהריים ומחוץ למסגרת הבית ספרית, אך בעידוד המוסד החינוכי. אולם האם הפעילויות החינוכיות הללו צריכות להיות מותנות ברצון הטוב של ועד ההורים או של מנהל בית הספר שבו לומד הילד? האם אין מקום למדיניות מובנית שמעודדת ומאפשרת הזדמנויות למפגשים בין-תרבותיים – ולא רק ברמת התאוריה? בחממה אומרים שהם מקבלים רוח גבית ממשרד החינוך כמו גם מהמנהל לחינוך התיישבותי וממשרד המדע, אך כמובן שמדובר עדיין בתכנית מצומצמת שרק מעט מדי תלמידים זוכים להיות חלק ממנה.

שיעור 5: מתמטיקה פשוטה

ביוני 2007 נערך על ידי המטה ליישום דוח קרמניצר מיפוי פנים משרדי של פעילויות חיים משותפים. מהנתונים עולה כי 450 מוסדות חינוך (מתוך למעלה מ 4,500-מוסדות חינוך בארץ (- בעיקר במחוזות מרכז וצפון – דיווחו כי ערכו פעילויות הפגשה שבהן השתתפו כ 20,000-תלמידים.
בשנים האחרונות משתתפים בתכניות המפגשים בגבעת חביבה 1,000-2,000 תלמידים בלבד. לדברי המנהלת, יעל מעין, במהלך 15השנים שבהן היא נמצאת בשטח היא רואה כיצד השיח של התלמידים משתנה לנגד עיניה כך שההקצנה הולכת וגדלה. “אם פעם כל ביטוי של גזענות היה גורם למבוכה, אי נוחות ובושה, היום יש תלמידים שבכלל לא זזים באי נוחות. מקצתם אפילו אומרים שזו גאווה”. ההקצנה הזו היא לדבריה עדות נוספת לכך שתכניות ומפגשים רב-תרבותיים חייבים להיכלל בתכנית הלימודים של כל בתי הספר בארץ. “אין דרך אחת לחנך לסובלנות ולהכחיד גזענות. באווירה של היום כמעט בלתי אפשרי להתעסק ישירות בקונפליקט, כי רוב האוכלוסייה לא יכולה להכיל זאת. לכן אנחנו עוסקים בסוגיות של אזרחות ודמוקרטיה, או במשימות ולמידה משותפת היוצרות הזדמנויות לשיח שמרחיב את גבולות התודעה. בתקופה כמו זו צריך למצוא את האסטרטגיה המתאימה ביותר כדי לצאת מהמלכוד שנוצר. למערכת החינוך ישנן אמנם יוזמות, אך הן מעטות ומוגבלות במשאבים, ולכך נוספת העובדה שישנם לא מעט הורים שמביעים התנגדות למפגשים בין-תרבותיים. למעשה, אין מדיניות שמחייבת קיום תכניות חינוכיות המגנות גזענות ומעודדות מפגש”.
במציאות שבה אנו חיים כיום אין מנוס מלהודות בכך שהחברה הישראלית ספוגה בחשיבה סטריאוטיפית ורחוקה שנות אור מעקרונות של כבוד הדדי וסובלנות תרבותית. מערכת החינוך אינה יכולה להמשיך לטמון ראש בחול ולהתעלם מההחמרה במצב, עליה לגלות אחריות כלפי תפקידה החינוכי כמי שמכשירה את דור העתיד וכמי שיוצרת בסיס מוצק להתנהלות משותפת ותקנית של שני העמים החיים במדינה הזו. בתור התחלה, אולי כדאי להשיב את לימודי הערבית לכלל בתי הספר הממלכתיים ברחבי הארץ. מכאן ועד למפגשים ממשיים בין תלמידים משני העמים הדרך יכולה להיות קצרה, אם רק אם ישכילו לקבל את ההחלטה הזו וגם ליישמה כראוי.

 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.