“עשר פלוס” יצא בקמפיין שמטרתו לעודד תקשורת ישירה בין ההורה למתבגר – כזו המבוססת על שיחה פתוחה וגלויה, עיניים מול עיניים, בלי הסחות דעת מהסוג הדיגיטלי (במילים אחרות: תקשורת נטולת מסכים ומסכות). אבל היו צדקנים שטענו שאין בכך כל צורך. האומנם? אורית יוסף נתבקשה להתבונן מקרוב בדור הווטסאפ ובקשר שלו עם דור ההורים, והנה מה שהיא מצאה. פרופיל של יחסים
מרגע שהעולם האינטרנטי נפתח – השמיים הם הגבול. כלומר, בכל פעם אנחנו נדרשים להתמודד עם שחקן חדש בזירה. כך למדנו להתמודד עם הפייסבוק (הפכנו “חברים” לילדינו, ובד בבד למדנו לנצל את הפלטפורמה לשיווק עסקינו). ואכן, הצלחנו להשיג שליטה ולהישאר עם אצבע על הדופק – בזמן שהם חברים שלנו (גם אם בעל כורחם). אבל אז, אי שם בשלהי שנת 2011, פרץ לחיינו הווטסאפ – האפליקציה ששבתה את העולם (בני נוער ומבוגרים כאחד) והפכה את הקערה על פיה. החוק, אגב, מתיר שימוש באפליקציה החל מגיל 16. וכולנו שם. מתעדכנים יומם וליל בנעשה בקרב ילדי הכיתה ובקרב הורי הילדים מהגן של הילד, מתעדכנים באירועי המשפחה, בתמונות של הקרובים ושל הרחוקים, בקבוצת תנועת הנוער, בקורותיהם של חברי החוג / הסדנה / ליגת הכדורגל, ועוד ועוד. תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו כולנו מרותקים לאפליקציה הזו ולהצקות-התראות שנשמעות תדיר מהמכשיר בכל פעם שמישהו מעדכן באחת הקבוצות. אצל הנערים והנערות (וגם אצל חלק מהמבוגרים) אפשר ממש לזהות תסמיני התמכרות. המציאות הזו משפיעה בהכרח על היחסים בינינו לבין ילדינו המתבגרים. נכון, תקשורת בין הורים ומתבגרים מעולם לא הייתה עניין של מה בכך, אך בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשור האחרון היא הפכה מורכבת כפליים. לפחות.
[fancy_box]
על אורית יוסף
מנחת קבוצות הורים וילדים ומנחה מקצועית למלחמה בסמים ובאלכוהול, מנחה קבוצות של בני נוער בבתי הספר, מגישת התכנית “תמונה משפחתית” ברדיו ירושלים, מייסדת ומנהלת “המרכז לתקשורת אמפתית”
[/fancy_box]
סימני התמכרות ושפה דלה
ניסיתם לנסוע לאירופה (בה אין גלישה חופשית) יחד עם המתבגר שלכם? אם רק תנסו, תיווכחו בסימנים של מכור אמיתי. רעידות בידיים ומצב רוח מדוכדך. גם כשאתם לא נוסעים לשום מקום – קחו מהילד שלכם את המכשיר לרבע שעה, באמצע היום, ותראו מה התרחש בעולמו בזמן הקצר הזה (עשרות הודעות בווטסאפ זו התרחשות מהותית מבחינתו). החיבור לאפליקציה הזו הפך לצורך של 24/7 – מטרד של ממש להם ולנו, ובהחלט גורם מפריע לתקשורת הישירה בין בני המשפחה. אולם ההפרעה בתקשורת אינה נובעת רק מהעובדה שהמכשיר שם חוצץ בינינו לבין ילדינו מבחינה פיזית. לא אחת נדמה כי הווטסאפ השתלט גם על השפה שבה הילדים שלנו משתמשים. בשנה האחרונה אפשר לזהות בדור הבא ממש שפה חדשה, ווטסאפית. בשפה הזו נזרקים משפטים לחלל ללא כל פיסוק או מסר ברור. בטח שללא תקינות לשונית. הדיבור קצר ומטרתו אחת: להיות זה שאומר את המשפט האחרון. השפה דלה, ללא חשיבה ממוקדת (מזל שאי אפשר לעשות “חחח…” או סמיילי גם בדיבור). וכמו שבווטסאפ חברי הקבוצה מקלידים בו זמנית, כך גם במציאות. סוג של תקשורת ללא הקשבה. ומכיוון שאי אפשר לזפזפ בין הקבוצות, יכולת הריכוז להחזיק שיחה אמיתית היא חלשה מטרידה. כיצד אפשר לנהל דיון כשיכולת הריכוז של הילדים שלנו עומדת על שמונה שניות לכל היותר? כיצד ניתן להעביר מסר ולהתקדם לתובנות במצב כזה? זהו אגב האתגר של המורים כיום, אך גם שלנו ההורים לא פחות. כיצד בכל זאת, למרות נתוני הפתיחה שתוארו כאן, נוכל להעביר מסרים למתבגרים שלנו ולנהל עמם תקשורת ישירה ומהותית?
הפתרון: הקשבה, אמפתיה, דייקנות
ראשית, סייג לחוכמה – הקשבה. לפני שאנחנו “יורים” במתבגר את המסר או הדרישה שלנו, רצוי שנתבונן בו ובמצב רוחו. התגובות שלנו צריכות להיות אמפתיות, ויחד עם זאת מדויקות. כדי שבכלל יתחיל להתקיים דיאלוג, עלינו להתחיל בהקשבה ללא כל שיפוטיות. כדי שנזכה בשיתוף פעולה מצדו, נהיה חייבים להיפטר קודם כול מתקשורת מאשימה. אל תשכחו – יש לנו רק שניות בודדות עד שהוא יאבד את הקשב. לכן ראוי לדייק בדרישה או בבקשה (“אני מצפה שתמצא זמן ל…” / “תוכל לעשות זאת עכשיו, לפני שנתיישב לארוחה, או מיד לאחריה”). המתבגר יבין שמצופה ממנו דבר מה, ולאחר שנתן את מילתו הוא גם יצטרך לעמוד בה. גם הנטייה שלנו כהורים להשמיע ביקורת על דרך ההתנהלות של המתבגר עם חבריו (כל היום בפייסבוק במקום להיפגש?) לא מוסיפה להם רצון להימצא בקרבתנו. הם, בשונה מאתנו, חיים בעידן שבו אין צורך ללכת לחבר כדי לשוחח או לעשות שיעורים. הכול נגיש במרחק נגיעה. ככה זה – בעוד הורינו התלוננו על השעות האורכות שבהן בילינו עם חברים מחוץ לבית ועל העלויות של שיחות הטלפון (הקווי) – הרי שהתמונה כיום שונה מאוד. אין טעם להמתין שהעידן הזה יחלוף, מוטב להפנים את העובדה שלכל דבר יש את הדבר הבא. גם אם הוא לא בהכרח לטובתנו (ראו את אפליקציית הsecret הבאה עלינו ולא לטובה). המסקנה היא אחת: עלינו להישאר הורים לומדים בכל עת ולטפח את הקשר הבין-אישי בהתאם לנסיבות המציאות. ויחד עם זאת – מסורת של שיחה שבועית שבמהלכה כל בני הבית מנתקים את הניידים ומכבים את המסכים למשך שעה יכולה רק לעזור לכולנו.
מדריך “עשר פלוס”: כיבינו מכשירים, ומה עכשיו?
לטור הקודם של אורית יוסף: שרק לא נעשה להם פדיחות ליד החברים!
