אין ספק, ההחלטה על ביטול ההתאמות לתלמידי התיכון היא בעייתית (שלא לומר שערורייתית). ד”ר שושי דורפברגר מסבירה מה עומד מאחוריה, ולמה חשוב כל כך שמשרד החינוך יספק אלטרנטיבה ולא יניח לתלמידים בעלי לקויות למידה ליפול בין הכיסאות
השיח הציבורי והרוחות שנושבות מצד משרד החינוך מרמזים כולם על שינוי במערך ההתאמות לתלמידים בעלי לקויות למידה. רבים, תלמידים בעיקר, מכנים את ההתאמות במילה “הקלות” וטוענים כי סכום כסף לא מבוטל יכול להקנות לתלמיד בעל אמצעים אפשרות להיבחן בתנאים נוחים יותר (כך גם ביקש לטעון תחקירה של שרון כידון בערוץ 2, העוסק בעיקר בהפרעות קשב). האם אכן מדובר בהתאמות מיותרות שאותן ניתן לרכוש באמצעות ממון?
שיעור להורים: מה בכלל אומר האבחון?
יו”ר ניצן במכתב לשר: תחום לקויות הלמידה זקוק לטיפול שורש
חשוב להבהיר: מרבית התלמידים שלמידותיהם נתפרות התאמות ללמידה, אותרו בשלב הראשון כבעלי פער משמעותי בהישגים הלימודיים בהשוואה לבני גילם. תלמידים אלו הופנו להערכת תפקודי למידה כדי לאתר את המקור לקושי וכדי להבין כיצד ניתן לבנות תכנית עבודה שתסייע להם להצליח. במקביל לבניית תכנית העבודה נבחרו בעבורם התאמות כדוגמת בחינה בעל פה, כדי לאפשר להם להפגין באופן מיטבי את הידע שלהם. למעשה, ההתאמות נועדו לאפשר לתלמידים להיבחן בתנאים דומים לתנאים שבהם נבחנים חבריהם לספסל הלימודים. אחרי הכול, תלמיד שקצב עיבוד המידע שלו איטי זקוק לזמן רב יותר כדי להשיב על כל שאלה בהשוואה לתלמיד שקצב עיבוד המידע שלו תקין.
ההיגיון מאחורי ההמלצות
ההתאמות ניתנות בהתבסס על אבחון מקיף הנעשה לרוב על ידי מומחים ללקויות למידה, שמצליבים כמה מבחנים ומבססים את אבחנתם בצורה מנומקת בהסתמך על הממצאים השונים שנובעים מהמבחנים שערכו. לפיכך, לא הממון מוביל לבחירת ההתאמה אלא הממצאים האובייקטיביים המתקבלים באבחון.
אל-דור ולשם (2013) ניסחו נייר עבודה מטעם משרד החינוך שאמור להוות טיוטה ראשונית כבסיס לכתיבת מסמך רשמי העוסק בהתאמות של ילדים לקויי למידה. מסמך רשמי זה, ניתן להעריך, קורם עור וגידים ממש בימים אלו. הצורך במסמך כזה, כך מציינות המחברות, נובע מהחשש שההתאמות עשויות להקל על התלמיד ולאפשר לו הצלחה נקודתית במבחן – אך עשויה לגבות ממנו מחיר בהמשך. עוד נאמר, כי ההתאמות בבחינות שוללות מתלמידים בעלי לקויות למידה את הזכות לפתח כישורים וחוסן נפשי שיאפשרו להם עצמאות – וכך נמנעת מהם הזכות להצליח בעתיד.
ניתן להבין את ההיגיון העומד מאחורי חלק מההמלצות במסמך הזה, כמו ההמלצה לבטל את ההתאמות לילדים בכיתות א’-ג’. המלצה זו מסתמכת, ככל הנראה, על ההבנה כי זיכרון פרוצדורלי ארוך טווח כרוך בהתנסות, ומכאן שיש לחשוף את התלמידים הללו למיומנויות שונות הדרושות להצלחה בבית הספר. אולם במסמך מופיעים גם כמה רעיונות מוצלחים ברמה התיאורטית שאינם ישימים בכיתה המונה קרוב ל-40 תלמידים. הנה אחד מהם: לרשות תלמידים לקויי למידה יש בדרך כלל מגוון מצומצם של דרכי עבודה, שאינן בהכרח יעילות. לכן, כך נכתב, חשוב שתוך כדי תהליך ההוראה ובשילוב עם התוכן הנלמד, ידאג המורה להקנות לתלמידים דרכי למידה ולפתח את המודעות לשימוש בהם. בפועל, המורה יכול ללמד אסטרטגיות במסגרת הכיתתית אך דווקא התלמיד לקוי הלמידה, שעשוי היה להיתרם מהן משמעותית, עשוי להתקשות ברכישתן (במסגרת הכיתתית ובקצב הרגיל של הכיתה). מוטב היה לו אסטרטגיות אלו היו ניתנות במסגרת מצומצמת – כזו שהייתה מאפשרת לתלמיד להתנסות ולתרגל תוך בקרה של המורה. דבר זה, כאמור, אינו אפשרי בכיתות העמוסות שבהן לומדים היום. בעיה נוספת היא שהמורים אינם בהכרח בעלי ידע הקשור לאסטרטגיות המותאמות לתלמידים בעלי למידה.
הסכנה והדרכים לפתרון
מהם הפתרונות הרצויים, אם כן? ייתכן כי יש ליצור תקן בית ספרי, אפילו במשרה חלקית, עבור מומחה בתחום לקויות הלמידה – מומחה שיוכל ללמד באופן פרטני או מצומצם אסטרטגיות למידה ולשפר משמעותית את תפקוד הילדים המתקשים. מומחה בית ספרי בתחום לקויות הלמידה עשוי להוות פתרון אפשרי גם אם יוחלט על ידי משרד החינוך להתעלם מההתאמות המוצעות במסגרת האבחונים הפרטניים, ותחת זאת להתאים מחדש בבית הספר עצמו את דרכי העבודה וההתאמות עבור כל אחד מהתלמידים. אם בתי הספר לא יקצו תקן למומחה ללקויות למידה, ולמרות זאת יתבצע שינוי בהכרה של בית הספר בהתאמות, עלול להיווצר מצב שבו תלמידים הזכאים לבחינות מותאמות ייפגעו באופן ניכר (כתוצאה מכוח אדם שלא עבר הכשרה מתאימה). זאת ועוד, תלמידים רבים עלולים ליפול בין הכיסאות (ואולי אף להיפלט מהמערכת) אם אכן יוחלט כי תוקם ועדה בית ספרית לבחינת ההתאמות של ילדים לקויי למידה בלי להקצות תקציב מתאים לצורך הוצאת התכנית הזו לפועל.
הכותבת היא מרצה בכירה באקדמית גורדון, מומחית ללקויות למידה ויצירת זיכרון
